יום שישי, 24 ביולי 2015

אדםָּה


אתם יודעים, ככה בינינו,
לאחרונה, התבוננתי בהמון מחשבות
שעפו כצפרים נודדות,
עברו בשמי חיי והאירו את זה ואת זה ואת זה.

שום דבר לא חדש.
והכל מתחדש.

אבל, לא באתי עכשיו לפילוסופיות גבוהות
בהן אדם עולה על קצות אצבעות נפשו
ומתבונן פנימה אל שדות החיים הנצחיים
הזהובים ואין בם צבע כלל.


לא באתי להרחיב על התפעמות הלב אל נוכח נשימה.
שנשימה היא נשמה מובנת מאליה.
עד שהיא קוצרת את עצמה להיות קצרה, קצירי חייה -
באה הנשמה באה.
לומר דבר מה.


הסכיתו אחיי בני האדם,
הסכיתו והקשיבו לדממה,
אל הקצב המשתנה של החיים,
אריה נם. לביאה מיניקה.

הקשיבו רגע, הקשיבו לנשימה.
הקשיבו לנשימת האדם, נשימת האדמה,
נשמת
האדםָּה.


האדםה היא הישות האחת, את, אתה, חומר חי
כל המכנה עצמו אני ימציא מציאות בה נוכח 
יניח לרגע אחד את נשימתו ויסכים להנשמתו
להיות כנשמת האדםָּה.

נשום אחי היקר את נשימת התבואה האפשרית
של התמרה חומרית אל צורות חיים משתנות,
והדומם נושם.

נשמי, אחותי, אהובתי,
נשמי את קרני החמה הלוטפות שדות פרא
והקוצים מחייכים זרעיהם אל רוח הדברים.



עצרי נפש אהובה, קבלי לעצמך שעה קלה,
נשמת האדםָּה.

----


הרבה, אבל הרבה מאוד, ממש המון - 
תודה.

---

אחד האדם.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה