יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

הקוד הזכרי - רק בהודו ניתן לשחוט פרות קדושות

רק בהודו ניתן לשחוט פרות קדושות
בשאר העולמות פרות הן נתחים מחוברים להם יחדיו. אומצה או קציצה, כנף או כרעיים, להזיל ריר, לטובת יערב חיכו של הזכר.
טריפת בשר היא היבט מדויק ומעודן (מבושל) של הקוד הזכרי.
חלבון מהחי.
הקוד הזכרי הוא גם היבט עיקרי אצל הטורף. הניזון מבשר. כאשר מדובר בטורפים, עניין הטריטוריה עקרוני מעבר לרבייה בלעדית, אלא טריטוריית המחיה; אזור מותר לציד רק על ידי הלהקה - מפעילה את הזכר.
הקוד הזכרי לא רואה ממטר. אין בו פחד ויש בו דחף.

כאשר מדובר בפרות קדושות,
מדובר בתולדות האנושות 
אשר קדשה מאז ומתמיד את הבקר.
בשום שכל ובחכמה, שהרי אותו בקר, בא לחיות עם האדם ובסביבותיו - לתועלת כולם.

עד שהופרה הברית.
והברית הופרה עם עליית תקופת השלטון
והמשקל העיקרי של קוד הזכרי. המזין את עצמו בבשר. בעוד. ועוד ועוד. עם ההתרבות ועם ההתפתחות הטכנולוגית. עם אבדן 'לשמרה ולעבדה'.
---
שכן השאלה היא לא אם אפשר, אפילו לא אם רצוי.
השאלה היא אם אפשר בלי. בלי בשר. בכלל.

שכן, מדובר בעניין לא כלכלי ומיותר,
מדובר בהעצמת התפיסה הזכרית, 
בהרעלות כרוניות של חלבון מן החי. וכל זה בראש ובראשונה ברמת התהודה האנרגטית. אותה תהודה שמעלה בבשר החי את תדר הבשר המת, המאוכל, המעוכל, המעוקל. גם ברמת הגוף.

אם לא ניתן בלי, אם זה חיוני לחיים, כמו ירקות, לא נותר אלא להתקיים.
לא כהישרדות, כבחירה חיובית, 
כהסכמה לוותר על אשליית
טעמו המשובח של הבשר. על פני טעם משובח אכילת בשר מזינה את עצמה, כך שבפועל, בשר הוא "עוד".

ההתמכרות לחלבון, ההתמכרות לסוכר, אלה תזונות טיפשיות כאשר מדובר במסה האנושית.

מה הטעם לגדל בעלי חיים, נניח כרגע לתנאים, על מנת לאכול אותם? עלות הגידול האמיתית לא רלוונטית כלל
בה בעת במקביל מתרחש שוד האדמה,
הפרת איזון אקולוגי דרמתית ברמת האדמה
מתרחשים לשם הטירוף הזה. הטריפה הזו.
---
ונניח שאכן הכדור הוא שלנו,
אנחנו בועלים את האדמה על פני לעבדה ולשמרה,
מתעלמים מהשכל הישר ששום כבד אווז שנימוח בפה -
לא מצדיק את רעבונו של הזכר האנושי המוסווה אצל גברים ונשים - לבשר. ולעוד בשר.

אפילו שאנחנו יכולים להתנהג גם כטורפים -
איננו חייבים להיות טורפים.
לא רק שאיננו חייבים,
אין ולו סבה אחת שננהג בטירוף הטריפה,
הטורף והנטרף,
וטוב אם נשחרר מושגים אלה אל הטבע.
---
וכל זה לא איזו פרה קדושה במיוחד.
זה סתם שכל ישר. ---
אחד האדם.

יום שבת, 26 בספטמבר 2015

הקוד הזכרי

הקוד הזכרי איננו טוב או רע.
הקוד הזכרי מדבר על טריטוריה, בעלות.

הקוד הזכרי עשוי לבוא לידי ביטוי מתוך מצאי הורמון הטסטוסטרון אצל בעל החיים,

יכול להיות זכר או נקבה (צבוע למשל).

הבעלות הכללית,
אינה מעניינת ממש חלק ניכר מהזכרים, לפחות הנודדים ממילא והאדמה כולה היא הטריטוריה שלהם.
הוכחת הכוח הפיזי נדרשת על מנת לעבר את הנקבות,

רעיון הברירה הטבעית והצורך הכללי של הלהקה או העדר להביא את הצאצאים עם הפוטנציאל הטוב ביותר,
מייצרים את רעיון התחרות, המאבק, הנצחון והפרס - בעלות.

זה הקוד הזכרי בבסיסו.
---
על פני עולם גברי שנדמה ששולט בתרבות האנושית,
נמצא העולם זכרי. עולם הפועל על פי הקוד הזכרי במובנים רבים, בנושאים רבים, מרכזיים כשוליים.
התרבות האנושית נשענת ומנוהלת על ידי

ההיתרבות האנושית וזה על פי הקוד הזכרי.

נקבה - היא רחם ותו לא.

אלא שזה כבר לא לטובת העדר או הלהקה.

זה בפועל לא לטובת אף אחד.

---

נשים פועלות על פי הקוד הזה לא פחות מגברים.
הצורך להיות אלפא - 'זכר אלפא' - שלוש מאות שישים וחמישה יום בשנה, הפך להיות נחלת הכלל.
לשם פונה החינוך, לשם פונה הבריאות, לשם מופנה השכל, לשם כל מה שבר מדידה ותחרות.
כאשר זה בר מדידה ותחרות ניתן להפעיל על זה את הקוד הזכרי.
יותר. תמיד יותר. לנצח. להיות השליט.

לרכוש בעלות על חפצים, על אדמה,
להחפיץ אנשים ונשים במיוחד.

---
הקוד הזכרי הוא לא רק עצם קיום התחרות.
הוא הפרס שבקצה.

---

התפיסה הערכית המקדשת רכוש וכסף להיות לערכי המעמד, הגורסת: "יותר חזק;יותר גבוה;יותר מהר",
פרס למי שבמקום ראשון, יקר וכבוד.
מניחה את הקוד הזכרי בבסיס המבנה הפסיכולוגי הכלכלי.
הן במנגנון עצמו והן בניהול ההמון הפועל על פיו והזנתו באופן ישיר ועקיף במסגרת תעמולה, זולה - לא מתוחכמת - יעילה.
הקוד הזכרי בא לידי ביטוי כשהוא זה שמעניק תעודת הצלחה בתוך בועת התעמולה האינפנטילית במידה רבה שכן היא פונה אל הילד, הקוד הזכרי הוא ילדותי, הוא לא רואה מעבר לייחום הבא, האפשרות לקבל פרס, הכרה, אישור. 

הקוד הזכרי הוא שמנהל את התקשורת, את כווני החשיבה של הנאורים שבאדם. 
הדת משמשת לו לקוד הזכרי אכסניה נאה.
כל חתונה - בכל פורמט, כל הצהרת בעלות על אדם אחר, הדדית או לאו, כל העמדת תנאים לשם קיום אינטימיות הם פרגודים ומחיצות מיותרות. כולם - קוד זכרי.

---

אצל אחינו ממשפחת היונקים וכל ברואי האל - שליטת הקוד הזכרי באה והולכת.
יש לו תפקיד ברור ולאחר שעניין הרבייה מתרחש, הוא נסוג, אינו רלוונטי למשך מרבית השנה.
כאשר מדובר על טריטוריית מחיה, בהחלט עולה הקוד הזכרי על מנת לאחוז בבעלות על שטח מחיה, מים, ציד וכן הלאה.

---

אצלנו בני האדם נמצא הקוד הזכרי מככב ממש ככותרת ראשית באג'נדה האנושית המערבית.
האדם "כבש" את כדור הארץ ומרגיש עליו בעלות.
לא פחות.

---

פמיניזם שוביניזם, כל האיזם למיניהם - כולם קוד זכרי.

---

עצמת הקוד הנקבי - ההכלה האינסופית של מי שמעולם לא היתה שייכת לאף אחד וכולם שייכים לה, אותה ישות אינסופית שמאפשרת מראש לקוד הזכרי לבוא לידי ביטוי,
הקוד הנקבי הוא עצמת האדמה.

זו שנתבקשנו לעבדה ולשמרה.
ובעלנו אותה לומר זו שלנו היא.

---
אחד האדם

יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

חייך

אשה אחת עומדת על יד הקופה בחנות
ומסדרת לעצמה את סליה,
היא מפריעה לאחת העובדות לעבור 

ומתנצלת על כך,
ומפריעה לעובדת נוספת ומתנצלת,
'אני מפריעה לכולם כאן',

ממלמלת לעצמה.

"בחן" פונה אליה אחד האדם רועם בקולו,
'מה?' היא לרגע נבהלת,
"בחן את מפריעה לכולם,

את עושה את זה בחן" 
הוא מסביר לה פנים.

היא מחייכת אליו וטוענת 

'איך מפריעה בחן, זה מנוגד',
קורץ לה אחד האדם ואומר,
"זו הפרעה דו קוטבית".

ופרצו בצחוק, והעובדים גם, והלקוחות.

וכשעברה על פניו לאחר מכן, 

הרימה את אגודלה להודות,
שנרגנות עצמית הותמרה לאהבה עצמית,

ורצינות תהומית העלתה ממעמקיה חיוך ושחוק.

וזו הוראת האחד האדם:
חייך הם עולמך,
חייך את חייך,
חייך את עולמך

העלה חיוך, יעשה לך טוב.

---

אחד האדם.

זמן סליחה



אפשר שבאה סליחה
לפוגג כעסים וטינה
לאבי ישראל, לאמי רות
לכל ימי בראשית
בם ניחר בוז אל מילותיי.

לא השכיל להבין שהיצירה
היא שבוחרת את קרבנות הרעות,
ואלה אשר ששים לעבדה ולשמרה
מדלגים מצדקת הדרך אל דרך החירות.

אלו הם עבדי החירות.
להם החירות היא מורת המרות,
מניחה את מרצפותיה
להולכים בדרך וכובשים
והיא מכה גם חסדיה
להודות שכך הם פני הדברים

להודות ולברך את כל הבא
אל גדות הדרך וערוץ המסע
לסלוח גם למי שעדיין שם,
מובל כצאן לזבח אמונת האדם
לכאורה רק העדר - יושיע.

ולפיכך החירות באה
אל מעשה הסליחה,
אל יצירת המחילה
אל החמלה לברך
על מה שבא ומה שהולך
ללא געגוע, ללא לטיפה,
זיכרון חי של הווה מתמשך.


בו איש שהניח על כתפי את ידיו הטובות
ואשה שהותירה כניעה ליצירה
נסלחים על עוולות
צריבת אין וחסר
זה מזון לגוף
וזו אהבה.

---

ועכשיו זה הזמן לצאת במחולות, 
מחולות החמלה
רננה וחדווה, נתראה בשמחות,
זמן סליחה.

 --- 

אחד האדם.


יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

אצום

יום כיפור כיום
הוא יום החרטא
על פני החרטה.
יום האשמה המעושה
והסליחה המזויפת.

אצום מבלי לאכול ולשתות,
ביום חם במיוחד.
לנקות את כל לקחי טעויותיי,
להיות בסדר עם העולם.

קשקוש. לא צריך את זה יותר.
הלבנת פני אדם ברבים
היא ספורט עולמי ללא תחרות.
ממשל רודני שמתיימר להיות דמוקרטיה
זה כבר טפשות של עם - שמסכים
שאם לא היה מסכים
לא היה כך.

מחילה עשויה להיות מנהרת טרור להפחידנו
ומחילה עשויה להיות נתיב אל הלב.
אל לב המוחל
לעצמנו למחול.
לאהוב ולצאת במחול.

יום אשמה שמח.
יום בושה לא רגיל
יום חרפה פורח
ושמחה, ודיצה, וגיל.
---
אחד האדם

בצומך

לטובת ייסורי כיפורים קשים
שיח לי שח קח פרח משובח
להכביד עליך רעבונך


ומי יכפר ואיך יכופר
על עוון וקלון אתמול ומחר
אדישות לפולחן היא פולחנך
---
אחד האדם​.

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

בטחון - לא שליטה


"כך תעלו את הערך העצמי של הילד ב-7 צעדים
לתת לו לספר את הסיפור בדרך שלו מבלי לייעל ולקצר אותו, לארגן מפגשים חברתיים בבית, להיות מעורבים בכיתה ולשמוח כשיש כעס ועצבים. רוצים שהילד שלכם ירגיש מיוחד ואהוב? הנה מה שצריך לעשות"
ד"ר איל דורון, YNET 20.09.15 צודק הדוקטור. כשאתם מפקירים את הילדים אל המערכת.
מאידך, בעיקר אל תכפו עליו שהות במקום בו הוא לא רוצה להיות, אצל אנשים זרים שאינם יכולים לראות בעין אוהדת אותו ואת צרכיו כמוכם, לעסוק במה שלא מעניין אותו, ולהתמודד עם הרעיון האווילי שהערך העצמי שלו בא במיקומו בין ילדים בני גילו, על פי פרמטרים שאינם חשובים כלל לעולמו.

ילד לא צריך תחושת שליטה. הוא צריך בטחון.
כשילד חי בסביבה בטוחה, דרגות השליטה שלו עסוקות בתהליכי צמיחה שלעולם כוללים כאב ותסכול.
כאשר הוא מסולק מהבית - נשלח אל גורלו, חוסר הבטחון בא לידי ביטוי גם בצורך לכאורה, לשלוט למשל בעצמו, או להיות כמו. אין תמורה בתחרות, אלא התמורה המזויפת.
לא נרחיב כאן.
הפסיק את האונס, והטראומה תחלים.
הפסיקו את ההפחדות, והילדים שזה ההורים, יתבגרו.

וזה, על קצות האצבעות והמזלג.

--- מי ייתן והילדים יסלחו לנו כמו שאנחנו סלחנו להורינו, על מה שעוללנו ועל מה שעוד נעולל להם. הצלחות כבירות מאחורי סורג ובריח. ---
אחד האדם בטחון עצמי

ללא מרשם רופא.

נאמר שיש מדינה או מדינות שלא מרשות לאדם לשתות מים.
כי אפשר להתמכר למים במקום לשתות קפה; משקאות מוגזים או בטעמים. רק לא מים.
באותה מדינת חלם
לא פלא שהמים בברז אינם ראויים לשתיה.
ולפיכך נכנסים המים לחוק הרעלים המסוכנים.

וכל מי שנתפס מחזיק מים
שלא לומר מרתיח אותם ושותה אותם.
פושע פלילי.

אז, שרירות החוק האידיוטי הזה עוד נאמר שהיתה ניתנת לאכיפה על ידי ממשל המשקאות המלאכותיים.

אלא מה, אז עשוי לגלות איזה רופא פרופסור מדען בעל שם עולמי - ששתיית מים היא מאוד בריאה, אם הם ראויים לשתיה וממש עשויה להבריא כאשר הם גם מים חיים. מועשרים אנרגטית.
ולאחר שהמדע הכיר בכך לא היתה ברירה לממשל אלא לאשר למתי מעט לקבל מרשם לקבלת ארבעים ליטר מים ראויים לשתיה, או ערכה להרתחת המים. אבל זה רק אחרי שהוכח מיצוי תרופתי לבעייתם.
---
השכל הישר מחייך לנוכח המהפך. המים היו הופכים מיד מרעלים מסוכנים
לתרופה עם מרשם רופא. ---

זה היה משנה הכל.
כי מי שמשתמש במים על דעת עצמו ללא מרשם רופא, הוא כמו מי שנכנס לבית מרקחת וקונה אנטיביוטיקה בלי מרשם רופא.

---
אז רציתי לומר שאני שותה מים. והרבה.

ללא מרשם רופא.

----

אחד האדם


חיוך

אילו לא הייתי אלוהים,
לא הייתי יכול לסלוח לו
על רגשת החיים
על אהבתו

מנהג אצלנו יהודים
על פני אל ההוד נשגבותו
להתפלש ולהתחפר באחרים
וההוד, הוא תהודה תודת תהודתו


עצמי מתמוגג אל תדרי הצורות האלו
עצמותי מתמתחות מתפרקות לפרקים
זה עונג ועדן זו עדנת עידני עידנים

אילו לא הייתי אלוהים ואילו
מחילות של סליחה אל עצמי מבפנים
חיוך מציין מס שפתיים צום כפורים  


---

אחד האדם





יום שבת, 12 בספטמבר 2015

שָנֵה טוב ואמור

ובא סתיו 
לבשר סתוויות
תמורת השנה  

נענית לעונה 
לומר תודות.

ובאה עוד שנה 

להשתנות אותנו
ורוח אלוהים 

נחה עלינו
לא יותר לא פחות.

ובאנו 
עד כה 
לבקש
להניח מרצפת או אבן.

הגוף הרוטט
מתרגש
הפולחן והמוץ והתבן.

זה כוחה של מלה
וזו עצמת המילות.

קשב אור נהרה
לאמור מחולות.

מברכות המילים
טיבה של שנה.


מתבונן מבפנים
המבט תר ונע.


הודיית התודה 
שָנֵה טוב -
ואמור
שָנָה טוׂבָה.

---

אחד האדם

מדוע השררה

מדוע השררה 'מירי אני אצנזר רגב' לא מעניינת?
כי אין לה מה לומר. היא מתמקדת באיך. לא במה שהיא אומרת. כן בבמה עליה היא נמצאת.
מדוע השררה 'מירי אני אצנזר..' בכל זאת מקבלת תשומת לב?
זה בגלל התקשורת, לא בזכות ה'מירי אני..' התקשורת לא יכולה להתעלם מרעש.
מדוע השררה 'מירי אני..' זוכה להתייחסות כאן מאחד האדם?
כפי שנכון לכבד את הגר, האלמנה, היתום וחסר היש והישע, גם את השררה 'מירי..' יש לברך בברכת שנה טובה, שתעשה חיל בכל מעשיה, שתתקדם במשחקי הכס, שתיבחר להיות נשיאת המדינה.
מדוע השררה '..' מתבקשת להיבחר לנשיאת המדינה?
שהרי בתור נשיאת מדינת ישראל היא תוכל לייצג חלק נכבד מהעם בכבוד המורמת מעם - כמו קצב.


----


אחד האדם

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

פדופיליה - הכותרת הראשית של האסתטיקה

זה לא ממש מחמיא לנו בני האדם.
כולנו פדופילים.
בעל כורחנו.
הפדופיליה כבשה את האסתטיקה הבסיסית
שמקיפה אותנו, גם בפועל,
תמונות ומראות, וגם באמונות.

הערצת הנעורים, הבטחת עלומי הנצח,
זו הכותרת הראשית של האסתטיקה.

קמטים - זה לא אסתטי, צלקות, בגרות,
שערות באוזניים, באף, בבית השחי,
ברגליים, במפשעה, לא אסתטי.
פעם זה היה רק פדופיליה אל נשים, היום כבר גברים גם מגלחים את שערות גופם - מעבר לשער הפנים.
שיהיה שוויון.
ילדים וילדות זה מודל החיקוי האסתטי.

גוף חלק משערות, צלקות וקמטים,
גוף שנראה צעיר -
זה אסתטי.

וזה מגובה בתעמולה עקבית.
עולם פרסום שלם כולו חי
על פדופיליה מובנית.

עולם איפור.

גברים מגולחים אסתטיים להפליא -
ואם כבר אתה מגדל זקן, תיישר אותו.
שייראה כמו זקן צעיר.
היה עלם חמודות.
בשער אפור וללא שיער פנים.

---


כולנו פדופילים.
בעל כורחנו.

---

והזמן עומד בצד ומחייך.
שערו לא צבוע.
שפתיו לא מעובות

ככה זה כשאתה נצח.

---

אחד האדם



תקשור - תמיד


פעם כשבאתי אצל מורתי, 
אחותי ויקירתי יעל דגן לתקשור ועלה ה'לבן' ודיבר דברי טעם, יעץ לי משהו מאוד מפתיע, משהו שאמור היה להבהיל אותי - ולא נבהלתי ולא ממש הבנתי מה קרה לו, ל'לבן', שככה מדבר. 
זה היה יוצא דופן.

כשיצאה יעל ממצב הטראנס - פנתה אלי ואמרה, כל הדרמה, מה שטוב שלא נבהלת ממנו, זה אני, זה לא 'לבן'. זו תגובה שלי.

לא הבנתי אז כל כך על מה היא מדברת, אבל ברבות הימים, עם הניסיון האישי, על אף שאופן התקשור אחר לגמרי החוויות כמעט זהות, אני מבין.

שכאשר הנך מניח לעצמך להיות "צנור" ואתה משחרר את דעותיך, מחשבותיך ותגובותיך,
ונמצא ונוכח רק ברמת החומר, הגוף, הנך טהור נקי וזך אך ורק כאשר הנך יודע לזהות מתי נכנסת ברגל גסה  
או טבלת בוהנך בשלולית
ואדוותך משובבת נפש, שלחה גליה אל תוך מה שנאמר. הזיהוי הזה הוא תמיד מפתיע.

ולהפתעת כולם אין זה מפתיע, שגם כאשר הנך נכנס ברגל גסה ומזהה או לא מזהה את זה את אדוותך
זה תמיד מדויק.

--- נתינת התוקף הזה ל'תמיד מדויק' היא ההחלטה להסכים עד כמה שניתן היא ההחלטה לחיות מתוך הסכמה וקבלה והודיה ובתוך אלה כל קשת האפשרויות.
וזו הנחרצות הזו שתדיר מעלה תדר-פחד מצד אחד וסקרנות עולה שם גם - מתיישבת על יד. פחד עשוי לדכא סקרנות וזה מתוך אי הסכמה. בעוד סקרנות רותמת את הפחד לגילוי הידיעה השקטה של חסד האהבה. וזה מתוך הסכמה. תמיד.
---

אחד האדם

יום שני, 7 בספטמבר 2015

שביעות רצון

היום עלתה אצלנו שאלה שהחלטתי שאתה יודע את התשובה.
ככה:
בתרבות שלנו המבוגרים יש האדרה של "הרצון". אם רק תרצה מספיק תוכל להשיג כל דבר, אין דבר העומד בפני הרצון, אם תרצו אין זאת אגדה.

זה לא נכון שבתרבות שלנו יש האדרה של הרצון, יש ססמאות ותעמולה - אם תרצו אין זו אגדה - זו תעמולה שמטרתה הפוכה, לתת לרצון כוח מעמד וערך ואז לומר לך מה אתה רוצה.
כאשר הנך אומר לילד לרצות דבר מה, ולא מותיר לו את גילוי רצונותיו הוא, הנך מאדיר את הכפייה ולא את הרצון.
עכשיו, מול הילדים - אם לא ניתן להם לקבל החלטות לפי רצונם, הם לא ילמדו או יתאמנו כיצד מקבלים החלטות.

אין שום קשר בין רצון לקבלת החלטות.
החלטה לא מתקבלת מתוך רצון בהכרח. רוב ההחלטות מתקבלות מתוך דחף. מתוך תחושה והרגשה. מהבטן.
זה נכון לגבי ילדים וזה נכון לגבי החלטות של השקעות במיליארדים.
כלומר, ההחלטה העיקרית שילד חייב לקבל, בעל כורחו היא לוותר על רצונו.
אבל אם מאדירים יותר מדי את הרצון שלהם, ומכיוון שהם ילדים, הם עלולים להפוך לאגוצנטרים - לחשוב שבאמת העולם מסתובב סביב הרצון שלהם.

בגלל שהם ילדים? הם עלולים להפוך לאגוצנטרים?
רוב האוכלוסיה הבוגרת אגוצנטרית וילדותית מאין כמוה.
באדם החושש מאגוצנטריות של הזולת מאמין שהעולם מסתובב סביבו.
שהמציאות נעה על פי רצונו.
ובמידה מסוימת הוא צודק - שהרי רצונו הוא המפרש את המציאות, ואם רצוני לחיות טוב אמצא גן עדן במציאות שאחר יכול לראות בה גיהינום.

אז איפה הטעות פה?

הטעות היא בהנחת היסוד שהרצון מואדר. להפך, הריסון, האיפוק, הויתור על הרצון מואדרים. הרצון כל כך מוקטן עד שרוב האנשים לא יודעים מה הם רוצים.
ושם, במקום הזה רובם סופר אגוצנטריים.
ראה את הבלבול האדיר וראה מה מקומו של הרצון הבהיר והאישי בפנתיאון של הדידקטיקה החינוכית.
ואם זה שאלה של מידה, אז מה המידה?

לעולם המידה היא מידה טובה.
המידה הראשונה היא בירור הרצון.
המידה השניה היא בירור מימוש הרצון.
המידה השלישית היא הלמידה האישית של הגשמה, של זהוי ושל הסכמה מלאה או חלקית להיות חלק מרצון החברה באנשים ילדותיים שמבחינה כלכלית חוסר יכולתם לדחיית סיפוקים הופך רצון לדחף.

---


על פני להאדיר את הרצון טוב להתבונן על שביעות הרצון.
וכאשר הרצון שלי בא על חשבונך, כלומר, כאשר הרצון שלי הוא שאתה תנהג כך או כך -
זה בא על חשבונך.
וכאשר הרצון שלי מתמלא על חשבונך - לא אוכל להיות שבע רצון באמת.

---
אחד האדם

יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

הורים זה מהבית

משעשע שהכנסת מנסה לחוקק חוקים 
על מנת לטפל באלימות במערכת החינוך.

קחו מאות ילדים, קחו ארבעים, קחו שלושים.

סגרו אותם בין כתלים. 

אמרו להם שלטובתם - רק לטובתם

עליהם למלא את מוחם בידע שאיננו רלוונטי להווה חייהם.

יהיה טוב. תתכוננו לחיים.

זה לטובתכם.

סגרו גדר גבוהה. גדר בטחונית.

הציבו שומר. תנו לו מדים ואקדח. לבטחון הילדים.

תנו הפסקות, שיוציאו קצת מרץ. בתוך הגדר.

העמידו יעדים, תחרות היא שם המשחק. ציונים -
 ובא לציון גואל.

עודדו תחרות. כולם שווים.
מי מצטיין?

---

זה הכל לטובת הילדים. המכלאות.

מכלאות הריכוז הרעיוני. הרעלת תחושת החירות.

ועכשיו גם תכריחו אותם לא להיות אלימים.

כלפי עצמם, כלפי חבריהם. כלפיכם אתם. ההורים.

---

ההורים שבתוך המערכת ונותנים לטמטום הזה יד.

שמאמינים שזה לטובת הילד.

הורים שהם גם מורים גננות ואנשי חינוך

הסכיתו -

החינוך לא רק מתחיל בבית. 
הוא גם די נגמר בבית.

אין לכם דבר וחצי דבר עם חינוכו של הילד.

בטח לא עם חינוכו של הילד הבריא בנפשו, 
עד כמה שזה אפשרי במקומות הנוראיים האלה.

יש לכם האפשרות לעזור בוודאי לכמה ילדים שחייהם בביתם אינם גן עדן,

שהמכלאה הזו היא גן העדן בעבורם, וגם כאן, אפשר שתניחו לם נחמה
ועדיין, החינוך - מהבית..

והמצחיק הוא כל השאר, 

שעל פני לצמוח קמלים
על פי דרישת המערכת.

ועכשיו אסורה אלימות?

---


שימו אקדח במערכה הראשונה, 

יהיה לכם רצח במערכה השלישית.
האקדח של השומר בכניסה
הוא היורה.

אל תתפלאו על האלימות.

אל תנהגו אלימות באלימות.
התבוננו על התנאים - 
למה אתם מצפים? מה יש להתפלא כאן?


השינוי שנדרש כאן הוא שינוי שיעלה רק מתוך ההורים,

וראשית אתם - ההורים שעובדים במערכת.

במקביל - כל הורה באשר הוא,

שאינו בוחר בדרך הלימוד הביתי במסגרת הבית והמשפחה בלבד,

מוזמן להתבונן היטב על הפער בין טובת ילדיו לבין מה שהם מקבלים בפועל
גם בבית הספר 
מוזמנת להתבונן.


שכן, החינוך הוא בעיקר מהבית.


ולכן הדברים מכוונים להורים. 

הורים זה מהבית.



---

אחד האדם




עדות

אין דרך פשוטה לומר להורים שעליהם להחזיר לעצמם את מפתחות החינוך.
אין שום פיתוי בזה. להפך, מפחיד, לקחת אחריות שממילא שלך ולעשות עם זה משהו.

אם הדברים מעוררים התנגדות, אשמה ובושה הרי שזה לא העניין לשמו הם הובאו.
לא על מנת לפגוע או להציק או להוכיח או לזעזע. 


אלא הם עדות העולה מתוך התבוננות אישית של עשרים שנה, במסגרת הבית והמשפחה,
שבעה ילדים ובחירה בחינוך ביתי מכורח פנימי. פשוט לא ניתן לחיות אחרת.

הם שירת הלל לצמיחה היחידנית האפשרית בתוך החירות להיות בראש ובראשונה
חלק מתהליך חניכה עצמית של יחידת המשפחה. ממשפחה גרעינית וממשפחה מורחבת.

הם הצבעה על ילדותיות התפיסה המחנכת במובן של אילוף. המסרסת במובן של חישול לכאורה,
הם הצעה להתבוננות מחודשת על הילדים ועל הילד הפנימי שבתוך כל הורה.

הם הצבעה על עוולות שנעשים ונעשו. הם קריאה להורים להתעשת ולהתחיל לחשוב הלאה,
על ילדיהם.
ועל עצמם.

הם התקוממות רבתי אל מול מצב שהכותב חסך מילדיו - חלקם באופן מלא וחלקם באופן חלקי.
ההתרסה שבהם באה מתוך הילד הרותח, שמקבל סמים על מנת להירגע.

ולכן, מי אשר מעוניין להתנצח עם הדברים - לכל שאלה תשובה, לכל אמונה ספק
ואין ידיעה נרחבת מתינוק יונק ואין למידה נרחבת מהלמידה האקראית.

---
אחד האדם