יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

נבערות היא היעד

שערוריית החשמל ומזג האוויר מתמקדת במרכז, במדינת תל אביב,
שם שמנה וסלתה של הארץ.
עכשיו, כשאלו נפגעים מהתוהו הכללי בכל מוסדות המדינה,
אשר במקום לתת שירות מתעללים באזרח,
ובמקרה זה המסתאבים, חבריו של הרודן ביבי,
שמאפשרים לו לחלק את משאבי הארץ
כאילו ההיסטוריה שייכת לאבא שלו
ומתוקף כך מכמני האדמה שייכים לזוגתו,
בעלי ההון, סוף סוף ישבו בחושך לבד.

(עכשיו זה הזמן למכור שם מערכות חשמל עצמאיות.)

זה רק החלק הניכר בהסתאבות שירות במדינה.
כמו במשטרה.
בפרקליטות. בבתי המשפט. באפסיות האזרח.
מה שלא רואים זה את אחד האדם שלא נלחם על זכויותיו כי הוא מותש. ושבע. עדיין שבע. סומא משובע.

כנסת ישראל הוזנתה אל פדופילים רעיוניים,
קנאות דתית מניעה תהליכים חסרי שכל ישר,
ובראש עומד נרקיסיסט שלקח לו פסיכולוגית צמודה,
נבערות היא היעד וכסילות עוול ואיוולת הם הדרך.

הכל בפנים שח לי הקול שמדבר לפעמים מתוכי
ואני מחייך, שהרי אין גבול למה שבפנים,
בעוד בחוץ הכל נמצא בתוך בועה.
בועת התנסות אשליתית
שמאפשרת למלא את השיממון הבסיסי, את היעדר היצירה.

ואז, לצאת במחול, ולכתוב איזו מלה טובה לנפש אהובה.

ואלה, הסובלים שם במדינת תל אביב - לא נורא.

גם במאה העשרים ואחת עם כל הטכנולוגיה שלה,
לא השכילה האנושות לדאוג לתנאים טובים
למחיה על פני כל הכדור, לכל האנשים החיים בו.
לכל החיים בו.
ובחברת השפע, הכשלים קיימים בעיקר כי אפשר.


---


אחד האדם.


יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

שהוא האויב

לולא חבר הכנסת יוגב נהנה מחסינות היה מושלך לכלא - שהוא האויב.

אם אתה רוצה למשול כרודן עשה ביבי - יועץ משפטי לממשלה בובה ומשטרה חסרת אמצעים.

מתווה הגז והתנהלות ראש המשלה כאחרון הסוחרים - זה מה שימנע את בחירתו שוב

הימין הצודק יפיל את ממשלת נהנתניהו - הוא לא מחרחר די מדון

אנחנו לא כל כל מטומטמים כמו שאנחנו נראים - אנחנו שותקים. השקט שלנו שואג.

באופן אישי נמאס - באופן כללי - עוד לא.

---

אחד האדם

והחירות לבחור אינה סחירה

דיכוי
הוא
דרכה של
הנפש לטפל בכל התפעמות אפשרית.

עשויה לחוות התעלות אל נוכח מראות חייה.
שקיעותיה וזריחותיה עשויים להיות לה תפאורה.

עשויה לחוות התעלות מבפנים.
אז, מתוך חרדותיה שמא תיטמע, טיפה בים

אל האחדות ואל כל מה שמעבר לאמונתה
אל הידיעה המלאה שאיננה נדרשת לפולחני אתאיזם

מעלה מתוכה את המנגנונים האלה
של דיכוי. מציאת החסר. עצם קיומה.

---

בדיכאונה אז חשה את קיומה.
גם מתוך כך שלכך מכוונת אותה החברה.

שהרי כל הפוליטיקלי קורקט.
כל התרופות כולן. באים להשטיח את רגשותיה.

לבטל את חוויותיה ולנתבן אל כללים
להציב בפניה מטרות חסרות טעם ולקדשן.

והתפעמות. שמחה. אופטימיות כתנועת הווה.
אינם ראויים בעולם מעוות של שליטה בכל מחיר.

על פני לווי אישי המאפשר לה לנפש לצאת לחופשי
מבעד כבלי דיכוייה העצמי. לגלות את חירותה בעצמה

מייצגים מכחישי הרוח - אותם שלא מכירים בה
את החברה בבואם להניח סמים אשר ישטיחו את הדכאון

ואת ההתפעמות.
תנועת המאניה והדיפרסיה איננה רק אישית.

איננה אלא הגדרת סקאלה - מכאן חולה ומכאן מאוזן.
והחברה עצמה נוקטת דיכוי וכפיה כתנועה פסימית מוערכת

בעודה מעודדת את המאניה להיות נכספת, 
והדיפרסיה להיות כדרך חיים.

חירות נתפסת כשטות וכבלים כאמת.
חרדה מועצמת למדרגת מדד חיובי בתפקיד ההורות.

כך, שרגשות, הבשלה והתפתחות אל איזון
הבראה כוללת, גופנפשרוח, כתפיסת חיים

מאיימת על הכוח השולט.
תעשיית התרופות.

---

שעמום ושממון הם עיקר חייו של האדם.
בתי הילדים, גני הילדים, בתי הספר מכוונים אל שם

אלה ניתנים למיגור כאשר נבין כולנו
שגן העדן הזה מספק כל צרכנו

ואנו, נועדנו זה לזו ולזה
לתת ולקבל ולנהוג שכל ישר

על פיו היצירה חשובה מהלימוד הכפוי והמונחה
והחירות לבחור איננה סחירה.

---

אחד האדם

יום שבת, 24 באוקטובר 2015

הרדופים

אילו ידעו קנים לשורר
שולחנות הבטון לאשר
רוחות ארוחות להתפאר
הדומה גם הוא גם אחר

ומים אילו היו מזמרים 
זמירות הזרימה ופכפוך ילדים
שכשוך עפעפייך מרטיט רטטים
גנוז הגנזך גנוזים אהבים

אילו אהבות היו מתגשמות
כפי הגשם ניתך מבצבץ אדמות
ממטרי רעמים הד קולות הדופים


שכיית חמד בה קוצף המפל
להרוות גוף חיים ומים מעל
אילו ידעו לדבר הרדופים 

יום שישי, 23 באוקטובר 2015

ופניו אור

בבגדים מדודים
במדים ירוקים

בא אלי בני ופניו אור

---

לא צלח בידי אדוני צבאות 

שמש בגבעון דום וירח בעמק האלות

בא אלי בני ופניו אור.

---

ההגנה לישראל צבא הכיבוש

לא יצלח אליו אלי ייאוש

בא אלי בני ופניו אור.

---

יכולה המדינה ויכולים הצודקים

ובני הפוסע מדים ירוקים

בא עד אלי
ופניו אור.

---

אחד האדם



בגרנו

התכנסות דו שבועית שכזו 
שנה אחר שנה

היא הפיכת הבלות הקיום 
למרכז העשייה

להיות פשוט הווים 
והמים זורמים

גם אם חטאי מילים כדרבנות
להמריץ התבוננות נוספת

גם אם חטאי ההטפה אל טוב
והאפשרות לומר תודות 

גם עם כל אלה 
נמצאת כהדממה 

שהשקט שמאפשר לילדים
לצמוח במשחקיהם

ובבכיים
ובשמחתם

עשוי להצביע על שלווה
שלוות רחשי הקנים

והרוח הנישא 
נושא דברו

לאמור ברוכים הבאים
שנה אחר שנה

ברוכים המשתנים
בבואכם ובצאתכם

בגרנו אל עוד שנה
מחויכים

כבר כעת חיה
אל השנה הבאה.

---

אחד האדם



יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

משפחה לא בוחרים

"אורי אריאל: מתחייב לעלות להר הבית כמה שיותר"
מעריב 23.10.15
נו, אז החברה הולכים מכות בשכונה,
סכינים, רובים, מנטרלים למיניהם.
ולא משנה כמה מבוגרים אחראיים יבואו לנטרל את השגעון הזה,
תמיד עלול לבוא האידיוט התורן שיצית את הלהבה שוב.

אין לך כמו "מקומות קדושים" ושאר פולחני דתות על מנת להצליח.

----

שיישאר נתניהו. שיישאר.
ככל שאלה, הבריונים, האווילים, הגברתנים - מצליחים יותר, ככה פתרון תעודת הזהות הכחולה לכולם מתקרב.

---

רק ארץ אחת ומדינה אחת, פלשתין ישראל או ישראל פלשתין (עוד יהיה על זה ויכוח), לכל תושבי הארץ, אלה הגרים על האדמה הזו, יאפשר שגשוג ושלום, ואת כל החוליגנים, הבריונים, האלימים, הקנאים, הדתיים ששכלם טומטם עד בלי די, נוכל לשקם אט אט.
כן. באהבה.

----

הפחד שלהם של חובשי המגבעת, הכיפה או כל סממן דתי אחר, הוא שיתחתנו אלה באלה, ערביות עם יהודים, יהודים עם ערביות.

והפחד שלהם, יתממש
עד כדי שלום.

---


הלו, בני אדם, כולנו משפחת האדם.
כולנו אחים.

אפילו אורי אריאל אח.

(משפחה לא בוחרים).


---

אחד האדם



אנשים טובים בפארק הירדן

והקנים קדים
אל ההווה הזה בו לא מתרחש דבר
והכל קורה
כמובן מאליו

והקנים הם הקן הנהדר הזה
בו מתכנסים אנשים
והילדים ניכרים בצמיחתם

בשבועיים גדלים בשנה.

ויש שיאמרו דברם
ויש שיתחבאו
או שישקיפו,
והקן הזה, השבטי 

מניח הרמוניה שכזו,
ובטחון,
וידיעה.

קינון זמני שכזה,
בו עירום אינו עורמה

ואדם לאדם אדם

והכל ככה, פשוט נפשט ומפושט.

ואין בו קינה, לא קנאה,
וקניין פרטי משותף אל המובן מאליו

של אהבה בסיסית
בין בני אדם


---


לא קורה דבר בפארק הירדן
ארבעה עשר יום בם 

מאום

אנשים טובים בפארק הירדן
פלגי מים מאחדים


ובכל בוקר באה זריחה
מה נשתנה השנה?

היתה לנו חמלה, וחסד, ובעיקר

א
ה
ב
ה



---

אחד האדם

כבר אינך

אילו היית שלי
לא הייתי ניגר אל אדוניי

צבאות לא הייתי שולח בך
ללמדך חץ וקשת ושאר חילות

אלא שומרך קרבת ליבותיי
משמיש חילותיך שלומות

לא לעולה בני
לשלוות ארמונות

אך אינך
אך הנך

מגייס חיילותיך
ניגון לב חלילך

ארמון שלוות אב
מצב המוצב

מחולות חילותיו
מחולל עכשיו

זה הכל שיכול
והנך שהנך

יום אתמול
כבר אינך

וחיי

כאשר הקיצוניים מתגודדים בקצה החשיבה
שעיקרה שכל ישר, 
לא משנה אם אלה בנט וביבי 
או חמאס או כל אחד אחר,
הם תפוסים באשליה שניתן לשלוט באחר. 

בכפייה. בהפחדה ובהעלאת אימה
שזה טרור 
מאמינים אלה שיוכלו לכבוש את העולם.

כביכול אם אעצום את עיניי הבעיה תיפטר.
בשם הצדק והכח הצד השני ייעלם מהשטח 
והבעיה תיעלם.

אין בזה ממש.
הישראלים לא זזים לשום מקום,
הפלשתינאים לא זזים לשום מקום.

הבעיה לא זזה לשום מקום.

ולעניין הצודקים.
כולם צודקים וגם אלה מסתבר

לא הולכים לשום מקום.

---

ביד מכוונת 
או בשם האוולת
נמצאת התקשורת 
מעודדת ומכוונת למלחמת אחים.
מלחמת אזרחים.

אזרחים שהמדינה מכירה בהם כאזרחיה.
ואזרחי הארץ - אלה היושבים בה.

כולם אחים.
ומה שישי כאן עכשיו זה מלחמת אחים.
מלחמת בני אדם בבני אדם.
בסכינים מול רובים ובאגרופים.

זוהי מלחמה שמלובה על ידי קנאות דתית.

ואין לך מניע טוב מזה לרצח אחיך.

---

קומץ.
קומץ בלבד נדרש להיטלר.

----

ואנו, האנשים השקטים. 
עדיין שקטים.
והשקט שלנו מהדהד
כאשר בחורה יורה והורגת בחור
שמנסה להרוג בחורה בסכין.
והשקט שלנו מהדהד כאשר
היא מקבלת כותרת גבורה בעיתון.

והשקט הזה מהדהד גם כאשר הורגים אנשים
שיש הצדקה להריגתם לכאורה, 
וגם כאשר אלה הם חפים מפשע.
זה, השקט הזה, הוא הדבר המאיים ביותר על המתלהמים,
וככל שהדממה תישמע - כך אלה יצעקו חזק יותר
 ומילותיהם בלע.

---
הילד המופרע של הכתה הלאים לו דת ועכשיו מותר לו.
החמאס הלאים לעצמו את האסלאם ויש לו מתחרים,
וממשלת ישראל הלאימה לעצמה את היהדות,
זכות אבות וכן הלאה.


---


זכות אבות?
חובת אבות.

חובת האבות להיות המבוגרים 
האחראיים ולרסן את הצעירים.

השבוע התגייס בני לצבא ההגנה והכיבוש לישראל.
לא מלאתי את חובתי למנוע ממנו לאחוז בנשק.

מאידך,
חייו אינם שלי. 

---

וחיי?


----

אחד האדם

יום רביעי, 21 באוקטובר 2015

שלווה

אל שדות הקטל האפשרי
האיש הזה אינו אני
לשלוח בני 

הולך זה אל חלום
צליפת עין תום התׂם
והשלום נותר יתום

עתים חילות מתחלחלות
אל נוכח מלחמה

חליל בני בי המנגינות
הווה לבי שלווה




יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

תפארת

ואז אתה רואה את השפע; גן עדן עלי אדמות; 
והחיים למרות החיים; והמתים למרות המתים;

איש הלך מעולמנו; הגיית קולו תחסר עדי עד;
ואז אתה רואה את השפע; את שפע האבדן האפשרי;

אתה מברך זכרו ברוך; מברך את שנתברכת בו בחייך;
מודה על שהיה איש זה תפארת; ולו למפגש על אם הדרך;

שמתגוררים בר' גרונית ובשכנות;

כבר לא יתלוצץ בעברית עמוקת מבע;
ויתלונן על מיחושים באשמורת השלישית; 

ולבושו מוקפד ושפתו מוקפדת; וזיק של חיוך במבט שובב; 

ואז אתה רואה את השפע; כך דרכו של עולם באדם; 

חי חייו עד מלאו ימיו עד תָּם התום;

דורות מודים;
ובמרומיו שלום.

--- אחד האדם.

יום ראשון, 4 באוקטובר 2015

גיל זה שמחה

אידאל הנעורים הנצחיים משול לאפשרות ללחוץ שוב ושוב על קונטרול Z.
שאז אפשר שיצירתך תישאר צעירה, קרוב לוודאי שלא יהיה בה דבר.
חלל חלול של אידאל נקי מכל מידה של טוהר, תום וסקרנות.
יצירתך תוותר להיות דף לבן.

התבגרות אינה אבדן התמימות והסקרנות, התבגרות היא למידת כלים אלה מחדש, מתוך בחירה, החלטה, שעשוע, מתוך חיוך, מתוך בטחון.
ללא שמץ קרבנות או היתממות, באופן ישר, בשכל ישר: אין שום טעם בפגיעה באחר.

לא חסרות המילים הנכתבות לעין הצופה.
בכל זאת אליהן עשויה העין הצופה
לדמוע משמחה או מחדווה או אף מעצב,
ועדיין כולה בחסד.

שהיצירה היא האלוהות בכבודה ובעצמה,
הבריאה, הבורא. נשמת הבריאה.
כאשר מבקשים מהברייה להידמות לילדה בת ארבע עשרה, שעדיין לא התפתחו אברי הרביה והמין שלה דים, להיות למודל לחיקוי, למופת ולדוגמה לבנות הארבע עשרה ולבנות הארבעים,
והיא צלם מסכה ודמות לבוגרים
המבקשים את תומתה על פי הקוד החברתי, הפדופילי: הבריאה אם כך נמצאת שם בדמיונות הבריות האלה, שלא מסכימות בשום פנים ואופן להתבגר.

והיא צלם מסכה ודמות לנשים בוגרות
אשר מבקשות להיות היא היא ממש,
נותרות מאחור מהבחינה הרגשית,
לדמות עצמן לבתולות,
להישאר צעירות לנצח.
להישאר חסרות ישע, להישאר טרף קל, להישאר קרבן.
להמתין לאביר.

היינו הך כל אלה, שהכל בחסד שלם, והצודקים צודקים, לעולם הם צודקים והצעירים נותרים צעירים כשהמוות נוכח.
--- את מרוויחה כל קמט, כל צלקת. גיל זה שמחה.
--- אחד האדם

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

גֶן האין

"עשרה אחוז מהאוכלוסייה מחזיקים בחמישים אחוז מההון של כל האוכלוסייה"

במחנה הריכוז שגדלתי בו בילדותי, בו חומות הגטו היו תחום סביון ואחר כך גם גני יהודה, לאחר מבצע ששת הימים באו עשירי ישראל,
מתעשרי נצחון צבא ההגנה לישראל.

הזכיר לי ידידי לא מזמן, את התמיהה הילדותית על כך שיש לאנשים האלה כל כך הרבה כסף ולאחרים אין, ולמה הם לא נותנים העשירים האלה?

זה היה מול גחמת איזה יהודי פרסי אם אני זוכר נכון, שבנה העתק של הבית הלבן. מול הווילות בם הייתי, בית פלאטו שרון למשל, אייזנברג, נמרודי, דנקנר ועוד ממיטב.

ביתי - בית אבי, ישראל עליו השלום,
אמנם היה גדול ומרווח על שטח אדמה,
אך מנהגיו מנהגי מחנה ריכוז וחיים ביערות הקור והרעב,
שבאו אבי וזוגתו ממחוזות המלחמה הנוראה.
וכך נצרב הגֶן. גֶן האין.

והבית היה בהחלט נאה, ככל שאר הבתים של חבריי. 
הבתים לעולם היו נאים.
והמשפחות, הו המשפחות.
נו, למה לדבר סרה.

---

"עשרה אחוז מהאוכלוסייה מחזיקים בחמישים אחוז מהון של כל שהאוכלוסייה"
מה לנו כי נלין?
אנחנו, האנשים הפשוטים שמשרתים בנאמנות ומבלי דעת
את אנשי ההון הדפוקים;
אנחנו ששולחים ילדים למחוזות הכליאה הנוראה;
אנחנו שמסרבים להתבגר ולראות נכוחה;
ששולחים ילדים למות בשם הצדק הנורא;
שהורגים ילדים;
שזורקים אבנים;
שהורגים אנשים;
שמתאדנים על ארץ לא לם.

אנחנו שכבר אין לנו חפץ בנשים;
ואין לנו עניין בגברים;
ששכחנו מהי דרך ארץ ומעולם לא היתה לנו תורה.

אנחנו ששוחטים בעלי חיים שגודלו בלי שמץ של אהבה;
שמשתמשים בכוחות הבריאה, לברוא חטא וטריפה
לטובת אנינות החך המסתתר, מאחורי חיוך צחור שיניים
מסודרות להפליא משויפות אל ההרג הבא.
אנחנו שחומדים ילדות קטנות להלך בתולים
על מסלול הזנות שיש שקוראים לה צו האופנה
פדופילים מוצהרים לחלוטין.

מה לנו כי נלין?
כאשר כל מה שמעניין אותנו
למקרא כותרת עשרת האחוזים,
זה להיות שם. - חלק מעשרת האחוזים.
ולהחזיק בחמישים אחוז מההון,

ולרדות בנתינים - שהיום הם אנחנו.
לשירות עגל הזהב,
משתחווים אלילים.
נוהים אחר סיר הבשר.

מה לנו כי נלין?

---

אין כמו שמחת עניים.
והאנשים הדפוקים מאוחזי ההון,
דואגים לכך שנהיה שמחים.

---

'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'


---

אחד האדם