יום שישי, 26 בפברואר 2016

לחיות על קידוש השם

לא פתיחת שאלת קיומו או אין קיומו של האל הטוב עולה כאשר האדם מברר את משמעות חייו.

נמצא קידוש החיים - קידוש השם.
קידוש החיים לא מדבר על היעדר מוות.
אם יש לך אירוע חי - זה המוות. 
וכאשר המוות הפרטי שלך בא לשירות השבט,
אתה עשוי למות בפומבי.

וזה אירוע חי מאוד, לרבים, כולם מתים אתך
וממשיכים לחיות.
 

השבט הוא הלאום.

---

הגיעה העת ובא זמן שנחזור להיות משפחה. 
משפחת האדם באשר הוא אדם.
משפחת היונקים באשר הם יונקים.
משפחת החיים באשר הם חיים.
---

השיבה הביתה אם כך אל חיק המשפחה אינה כרוכה באיזו פילוסופיה נשגבת, אידאה או משמעות שמאפשרת לאדם לחוש נעלה, ראוי, מואר. אלא אינטימיות בסיסית כפי מגע כף הרגל על האדומה העירומה, ורטט שמחת האדמה אל ברואיה, ועל האדמה האחת פוסעת משפחת האדם. 
---

אפשר שההתעלות אל המקום בו המעמדות השונים הקיימים בתוך נפשנו הפרטית, אלה המוכיחים את קיומם גם בהתבוננות החוצה אל זולתנו, אחינו, יריבינו, אויבנו,
מאפשרת לכל האדם, לאכול ממרומי העץ את הפרי המואר ביותר, ובה בעת ליהנות מפטריות הצצות על רקבובית  היער הפורייה בעונתה.

---

כחומר החי, הרגיל במאבק כחלק בלתי נפרד מהחיים - אם כי לאו דווקא כחלק מרכזי, כל הזמן, בכל מקום ובכל שעה -  הדחף הטבעי, השבטי מאפשר לנו להתעלות מעל זולתנו על ידי רמיסתו - ברמת החשיבות העצמית, היהירות העצמית והצדקות פנימיות המאפשרות לנו לחיות עם עצמנו בשלום בעודנו גורמים עוול לזולת ופוגעים בו.

בתוכנו פנימה איננו באמת בשלום. אין שום שכל ישר בפגיעה באחר, ויש הרבה מאוד שכל ישר ביחסי גומלין.

ולמקום המוסתר הזה -
טוב להתעלות.
---

לחיות על קידוש השם מדבר על לחיות.
לא "להיות בחיים".
אלא - לחיות. לנשום. להסכים.
להאיר פני סובבים אותך.
לחזור הביתה.

---
אז, כאשר האדם האחד חוזר הביתה - אל המשפחה,

נמצאת החזרה הזו כמו מאפשרת שלום.

שלום המאחד ומשלים בין ניגודים.

שלום שיש בו גם כעסים. ומחלות הקנאה וצרות העין, אלימות והקטנה עדיין שם.
אבל בד בבד האהבה הכבירה הסובלנות האין סופית,
הנדיבות המובנת מאליה, הרוך וההעצמה ההדדית -
לא נפקדים. אלא נמצאים שם בו זמנית.

---

שכן כל מה שנדרש הוא שינוי ההתבוננות לרגע, מההיבט הזה שמעניק משמעות למות קדושים, אל הרעיון של לחיות על קידוש השם. על קידוש החיים.

---

ואלוהים עדי, שגם כשאינו נוכח אצל אדם זה או אחר אלא ככלי להתנגח בו - שמי שמוכן לחיות על קידוש השם, ולו לרגע, עשוי לראות את

טבעו של הטוב.

---

אחד האדם 

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

ישר-אל

עצם טענת ההבדל בין סוכת האבלים של הערבים לזו של העברים מדגישה ביתר שאת שלא מדובר על השוואה והבדלים אשר קיימים לכאורה בין התנהגויות אנושיות אלה - אלא על סימטריה.
האיך שונה, המהות זהה.

---


תמצית הדברים והנושא היא התעלות.
התעלות מעבר להתנהגות השבטית שמדברת על ביזוי היריב לשם הבדלתנו.
הדמוניזציה "שלהם" המזינה את הנרטיב "שלנו".

---

וכאן, יש שתי צורות להתעלות מעבר לכל זה, לראות נכוחה את האנוש שקיים בתוך מי שמשתייך למשפחת האדם, שהיא אחת.

---

אופן התעלות אחד עולה בעודנו בחיים, שאז אדם יכול להתעלות מעבר למחלות ההשתייכות השבטית והגזעית - המגולמת ומצדיקה את עצמה ב"עניי עירך קודמים".

התעלות אל המקום האנושי, הנשגב,
אינה מדברת על תמימות אלא על השטחת המעמדות הקיימים אל קרקע אחת מבחינת האפשרות של כל אדם - לחיות חיים מלאים מבלי הצורך להיפגע ומבלי הצורך לפגוע.

ואין הדבר קל או פשוט - לחיות מבלי להיפגע ועוד פחות פשוט וקל - לחיות מבלי לפגוע.

וזה סוג של משמעות אפשרית של שעבוד החיים אל החירות - שזה 
לחיות על קידוש השם.
על קידוש החיים.



---

אפשרות נוספת להתעלות היא על ידי מוות שיש לו משמעות נשגבת, תוך הגנה על המולדת, על עניי עירך, מוות על קידוש השם, מוות מוצדק.
למות אז מדבר על הרג.
ואז יש משמעות כבירה להקרבת החיים – שלך ושל זולתך.

וזה למות על קידוש השם או לחיות תוך קידוש המוות.

---

וכל השאר תעמולה.

---

ואלה המתהדרים בקידוש החיים - שולחים את בניהם למות על קידוש השם.

---

ואם נתבונן בהקטנת הצד השני והצדקת המוות הנדרש הרי שאלה שמגדירים את האויבים כמקדשים את המוות, הם עצמם מבטיחים הבטחות שווא לבניהם על מנת שיסכימו ואף ירצו למות מות גיבורים ולהקריב חייהם על מזבח אמונות ברבריות ותרבות אלימה.

---

בצד העברי הבטחות השווא ואמונות הברבריות מדברת מתוך הגרון המשיחי שמדבר על גאולת הארץ ומלכות דוד ושלטון הלכתי לישראל - וזו משמעות מוות על קידוש השם, זו המטרה, זו ההצדקה.
בצד הערבי מות מות קדושים מבטיח תמורה לאחר המוות, גן עדן חמישה כוכבים.

בשני הצדדים הפניה היא אל הילדים.
המבוגרים כבר יודעים שמוות על קידוש השם, מבוסס על בדותות ומבקשים לחיות. פשוט.

אבל הילדים, הצעירים, הם קרבנות ראויים.
לקידוש השם.
בשני הצדדים.

---

אלה המשיחיים, הדתיים, מחרחרי המדון וההשתייכות הגזענית – משני הצדדים, נמצאים משרתים את תעמולת המוות ההדדית.

התאבדות על קידוש השם.

---

בסוכת האבלים המזרח תיכונית מוגש מזון, ובאים לנחם אנשים, ומעלים על נס את המת, ומדברים בשבחו, ומתפללים לעילוי נשמתו, ומבקשים את סליחתו, וכל אחד מהבאים, כמו בעת מסע ההלוויה,

כל אחד
מת מעט.

---

הנהגת העמים היא המנווטת כך שלא יעשה שלום עלינו, על אף שעושה שלום במרומיו.
ובחוצפתה מעת לעת מגיעה ההנהגה הזו אל סוכת האבלים, ומשנה את השיח האנושי לשיח המשיחי.

---

והעמים, האדם האחד הפשוט, כאשר יסכים להתעלות מעל הפחד, מעל המוות על קידוש השם, הטריטוריה או הצדק, טוב אם יעשה ככל אשר לאל ידו על מנת להתעלות אל מרומיו.

ולהביא משם את השלום,
ולעשות שלום באהליך.

---

דמעת אֵם עבריה מלוחה ודמעת 
אֵם ערביה מלוחה.

---

ואפשר שדמעת 
אֵם באשר היא תהא דמעת אושר לחיים שלמים שלא מבקשים מבניה
לפגוע
או
להיפגע.

---

וזה שכל ישר.

וזה הישר ב – ישר-אל

---

אחד האדם


יום שישי, 19 בפברואר 2016

הרי את עגונה לי

כך, מסכימה החברה עדיין להחפצת נשים, לשימושן בידי הגברים.
עולם מדומיין לחלוטין של גברים שמסדרים את יחסי הבעלות על נשים, בינם לבין עצמן.
והן, חפצות בכך.

כאן, זה אולי מפליא ואף מדהים כיצד נשים מתהדרות אל שוויון והאחדה שלהן להיות שוות לגברים בכל מיני מובנים שכולם מעמד ויחסים יחסיים בין אנשים שונים, גברים נשחים ומה שביניהם, כאשר הניסיון להיות שוות לגברים הוא עקר, אווילי למדי וחסר כל תוקף אנושי.

שכן אין אדם יכול להיות בבעלות אדם אחר ולהיפך.

אין שום מטבע או היבט שמשעבד את החירות - לא הכלא ולא בית הסהר ולא צקצמצוק האדם היהיר, החלש, שמבקש לרדות באחיו את מה שהוא חושב לנכון.

המוות  הוא המסמן לחיים את החירות - לחיות. בפועל.

על פני להשתוות לטיפשות הזכרית גברית העוסקת בטריטוריה מדומינת,
טוב לגברים ונשים לקבל את הרעיון הפוטט, שגם אם כל בני האדם מאמינים שהנייר ממנו עשוי הכסף - הינו בעל ערך אמת מעבר להיותו חומר פשוט למדי - אם יהיה קר מאוד ולא יהיה חומר בעירה אחר גם עני מרוד וגם עשיר גדול - ישרפו את הנייר הזה בשביל לשרוד.

כי זה נייר.
וכאשר ניתן לשחק את המשחק, הנייר הזה מאפשר למעמדות להתקיים, בקלות רבה יותר.

שכן כולם, עשירים ועניים, שחורים ולבנים, נשים וגברים, מכל הדתות, מכל הזהויות המיניות מסכימים על הערך הנקוב של כסף.

זו ההסכמה הבסיסית שמקנה לרכוש משמעות, ולמשמעות - רכוש.

---

ואז, בתוך בסדור החברתי הזה, אשה היא רכוש.
נקבה היא רכוש.

לכאורה הלביאה או הלביאות הינן רכושו של הזכר.
בפועל, הוא הרכוש שלהן, הרכש האחרון, החזק וטוב מכולם.

---

הרי את עגונה לי ובכך שאת עגונה לי את לא יכולה להמשיך את המשחק הזה על פיו יש איזו משמעות להיותך עגונה.

למה? אחרי שתקבלי גט, את רוצה להתחתן?
ברבנות? תחת פולחני הזכרים הטיפשים והאווילים האלה?
להיות שווה להם?

תני לו גט, גרשי אותו וצאי לחופשי.
עבדותך היא מבפנים.

צאי לחירות ולחיים טובים.

שחררי את העוגן הזה - שכן חוקי הדת והעולם הגברי לא מתאימים עוד.
בורות ובערות וניסיון לעשות סדר על פי צרכי מגדר אינפנטילי למדי.

הצהירי שאינך עגונה, שהעוגן ניתק ואת יצאת ללב ים או למסע לאורך חופי חייך.

הנך חופשיה.

חירותך נוכחת. השתעבדי לה, לא לנרטיב זכרי מיותר.

---

להפריט את הדת מהמדינה ומהפרט.

חרא לא חרב

כחניך הפנימיה הצבאית תל אביב, מחזור טיראן, 
מגיל בר מצוה לערך ועד גיל שבע עשרה עשו מאתנו רובאים לא רעים, למיטב זכרוני.
לא אוכל להעיד על עצמי שאני מבין משהו בחרב, גם מפני שלשמחת בית השואבה הייתי תלמיד למופת ולא זרקתי זין על הלימודים.
כך שככל שהייתי חיל סביר הפנימיה לא הצליחה להעלות אותי לשנה אחרונה בגימנסיה העברית הרצליה, ועפתי מהפנימיה, 
לפיכך לא צנחתי ולא השלמתי את הכשרתי הצבאית כיתר חבריי.
הפסדתי קריירה צבאית מפוארת.
כלומר מבחינת הכישורים והפוליטיקה של להיות חיל וקצין אפשר שיכולתי להיות קצין ושוטר ומושל - "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם, ללא קצין ושוטר ומושל". 
מבחינת הפוטנציאל יכולתי אולי אפילו מעבר לכך.
אבל אני, מה לעשות, בדרכי. 
ואיני מעוניין להיות חיל. יכול, אבל לא מעונין.
אז בחרב - אני לא ממש מבין.
---
לעומת זאת בחרא, אני מבין.
ממש, מימי כרפתן, וכמפעיל מתקן לניצול גז מהחרא של הפרות, ובשנים האחרונות התולעים האדומות לימדו אותי לא מעט על חרא, וקומפוסט ובקיצור, בחרא אני מבין.
לא רע.
וחרא זה אחלה משאב, זה שווה כסף ובעצם חרא כשהוא מעובד טוב - הוא הוא בסופו של דבר מה שהכל גדל עליו..
כלומר, קומפוסט, או חרא, או זבל, או פרש, או הומוס. לא חשוב.
רקב.
וכמומחה גדול לחרא,
וכמומחה קטן מאוד לחרב.
לנצח נאכל חרא.
לא חרב.
---
בנ-ימין נתניהו אמנם מבטיח לנו חרב. ומקיים.
ילדים ערבים מוצאים תהילת עולם ברציחת אנשים ובהתאבדות ידועה מראש.
ובנ-ימין דואג שנמות על החרב. לא נחיה. נמות. או לפחות נחשוב שאנחנו מתים. 
תפאורה מסופקת תדיר.
זה טוב. זה מפחיד. זה מאיים כמו עריפת הראשים של דעא"ש (עד שנות השבעים עוד ערפו ראשים בגיליוטינה בצרפת - ככה כתזכורת).
הדימוי, הידיעה שאתה יכול לחטוף סכין ללב ולמות, או שישחטו אותך, זה מורגש. זה מעורר פלצות.
לנצח נמות מחרב.
בנ-ימין.
(יעקב אביו של בנ-ימין אהב לא אותו, את אמו אהב [למרות שהיתה בעיקר יפה], והוא, הבנ-ימין הזכיר לו אותה(.

---

בפועל חלקנו הקטן מת מוות אלים.
רובנו מתים מזקנה,
מוות שאינו טבעי מתרחש תדיר, מקום ראשון הוא מוות מתרופות ומהליכים רפואיים.
חלקנו הזעום ממש מת בתאונות דרכים, עוד פחות מתאבדים,
רובנו מתים מהמוות. מזקנה.


כולנו נמות.
חלקנו חי.

---
כך שהחרב היא התקשורת המדממת וידיה של זו אינן נקיות מהדם הזה.
כל אירוע מחריד, כל מוות אלים, כל דרמה מוחשית מקבלים כותרת ראשית.
בכל העולם.
והלנצח תאכל חרב - זה מה שהבנ-ימין הזה מבטיח לנו.
ואנחנו שותים את הבהלה והאימה, והאסונות, ובכל חור בעולם שמישהו משתגע והורג מישהו בדרך עוד יותר נוראית, בכל מקום שנהרגים על מזבח הלנצח תאכל - מיד המדיה מתקיפה אותנו. נשלטת. אובססיבית. מסרטנת את הנפש הקולקטיבית.
---
מאות אלפי בני אדם מתים בהפצצות וברעב במרחק כמה עשרות קלומטרים מגבולנו.

---

כמה עשרות קרבנות הילדים הפלשתינים - משמשים לליבוי הפחד, השטנה וההסתה המחרחרת מדון.
לעולם האדם מקריב את חסרי הישע.
הילדים.
הילדים חסרי היש"ע.

---

במקום לדון אותנו לנצח נאכל חרב.
נאפשר לעצמנו
רק לאכול חרא.
אבל במובן הכלכלי שלו.
במובן האקולוגי שלו.
לא הזבל שאתה מפזר בנ-ימין ובו זרעי פורענות משיחיים נבערים ואלימים..
אלא זבל מפוסטר שאך ורק מעשיר את האדמה.
ואת האדם.

---

בנ-ימין.
לא לנצח.
לא נאכל.

והגיע הזמן שתחליף את החרב בחרא.
במקום ב
תהיה א.




יום ראשון, 14 בפברואר 2016

לחינוך יש משרד

לחינוך,
גם,
יש משרד.

יושב החינוך במשרדיו המתוקצבים היטב ומחנך את ההורים.
משנתו היא משנת הפדגוגיה השחורה, מלפני מאות שנים.
משענתו היא ההורים - אלה שרובם ככולם עדיין לא התבגרו.
חינוכם עלה יפה. יפה להפליא. נשארו אינפנטילים.
הם מאמינים לו לחינוך. הם מאמינים אפילו בו. בחינוך, ובמשרד שלו.
שהתעמרות, השפלה, ביזוי, אילוף, כפייה, עוול ואיוולת - כולם לטוב. כל זה לטוב ולטוב יותר.

מאמינים ההורים שעדיין לא התבגרו ואף אחד לא לחש על אוזנם את העניין החשוב ביותר בחייהם - איך להיות הורים - שכל זה, כליאת הילדים ברמה הפיזית - תגן עליהם מהעולם, כליאתם המנטלית - תבנה את מוחם, ערעורם הרגשי - יחשל אותם, שהרי העתיד לבוא - יש להתכונן אליו.

מאמינים ההורים לגננת ולמורה וליועצת כאשר אלה מגדירים בעבורם - בעבור ההורים - את יכולות הילד, כישוריו והפוטנציאל הטמון בו.
מאמינים ההורים לאנשי המקצוע, אלה המסתופפים תחת החינוך שיש לו משרד - שהם מבינים משהו בחינוך ילדיהם.

מאמינים ההורים שילדיהם הם תוצרים.
עוד מוצר במכונות התיעוש הכלכלי, עוד מוצר.
ילד.
לתפארת מדינת ישראל ולריטוש חייו אל מכונת ההפחדה והאלימות המובטחים על ידי החברות והחברים של החינוך. אלה שגם להם יש משרדים: הממשלה, הבטחון, המדע, הספורט והתרבות, הכלכלה, החקלאות ובריאות הנפש . כולם ממושרדים לתפארת - והם שיודעים.


מאמינים ההורים לחינוך ולמשרדו המפואר שהחינוך של הילדים בידיו.
ככה שומר החינוך על ההורים - שלא יחשבו לרגע שהוא בידיהם. שיישארו אינפנטילים. שיאמינו וימשיכו להאמין ואפילו יספרו לילדיהם - שכל זה בעצם לטובת הילד.

והחינוך שמח בחלקו.

והילד, מאמין להוריו, שמאמינים לחינוך, זה, המשרד - שכל זה לטובתם.

---

גם הטיפול הפסיכולוגי העתיד לבוא - לטובתם.
סמי הרגעה והמרצה - לטובתם.
דרכי לימוד נוקשות - לטובתם.
ריסון רגשות וביטוי עצמי - לטובתם.
תסכולים כפויים - מתוך שררת המבוגר האינפנטיל והפדופיל כשלעצמו, או מתוך ההכרח להיות עם ילדים בני גילם - לטובתם. כך יתחשלו. חברתית, נפשית, מנטלית ורגשית.

---

חסר לו לחינוך שהורים יתעוררו.
ממש חסר לו.

שיבינו שמפתחות החינוך בידיהם.
שיבינו שאין שום צורך לכפות תסכולים ממוקדים על הילד. צמיחתו תהא מלווה בתסכולים ממילא. אין מה לדאוג.

שיבינו שלמידה היא עניין טבעי והיא מתרחשת בכל מקרה.
שיבינו שאפשר לנגן בלי לקרוא תווים ואפשר להיות שמח בלי לדעת מי היה פיתגורס.

שיתבגרו ההורים.

---

ואין לו בית לחינוך.
אין לו בית ללימוד.
רק משרד.


---

מתי מעט, מיעוט שבמיעוט מייצרים במודע את הבית הזה. מסרבים להיכנס למשרד של החינוך.

ח.ל.ב.

חינוך - לימוד - ביתי.

----

רוצים לשוחח על זה? רוצים להתווכח עם זה?
תזמינו, אבוא - 

---

תודות

יום שבת, 13 בפברואר 2016

ששת מפתחות החינוך והלימוד

מפתח הלימוד וההתפתחות - המשחק
מפתח המשחק הספונטני - הקצב האישי
מפתח הביטחון העצמי – הביטוי הרגשי
מפתח האיזון הרגשי – תשומת הלב
מפתח המופת - הדוגמא האישית
הילד - לא הפוטנציאל; לא המעשה;
         לא ההצלחה; לא הכישלון.

---

וטוב שכל קורא יתרגל על הילד שבו, שבתוכו,
וכל קוראה גם.

---

אחד האדם

לימוד בבית ולימוד לאין שעור

נתבקשתי להבהיר בכמה מילים על ההבדל בין ההום-סקולינג - הלימוד בבית לבין האנ-סקולינג - הלימוד לאין שעור:
להלן:
ההום-סקולינג הוא שם כולל למי שמגדלים את ילדיהם רק או כמעט אך ורק במסגרת הבית והמשפחה.
ההום-סקולינג - חינוך ולימוד ביתי (חל"ב) אם כך נמצא על סקאלה שבין שתי תפיסות עיקריות:
ההומסקולינג – הלימוד בבית - משמע שיש לימודים מוּבְנים, בדרך כלל על פי תוכנית לימודים. בתפיסה זו ההורים הם המורים.
בארצות הברית גישה זו היא בדרך כלל של דתיים - קתולים לרוב, אשר מרביצים תורה בילדיהם – ואז למשל אינם חייבים לחשוף את ילדיהם לתורת האבולוציה.
האנ-סקולינג - הלימוד לאין שעור, נמצא מניח לילד ללכת בעקבות סקרנותו הטבעית ולהתפתח בעיקר מתוך משחק, כאשר ההורים בהחלט נענים לשאלותיו ומסבירים, מלמדים או מאפשרים לימוד והכוונה על ידי מורה חיצוני (ילד שממש רוצה לנגן על פסנתר נאמר כבר בגיל חמש – לא מן הנמנע שיקבל שעור פסנתר ממורה מעת לעת כפי שמתאים לו. כך כל חוג "מקצועי" הכוונתי, או סתם לווי של אדם שמצוי בנושא ספציפי שההורה לא מצוי בו).
כמובן שעל הסקאלה הזו מתרחשים אינספור תמהילים בין הלימוד לאין שעור ללימוד על פי תוכנית לימודים מסודרת.
בישראל, להבדיל מהשנים הראשונות בהם ניתן לומר שרוב רובן של המשפחות הנוקטות חינוך ולימוד ביתי (חל"ב) נטו לִחְיות קרוב יותר לצד ה'לימוד לאין שעור', כיום, יותר ויותר משפחות נוטות להעמיס על הילד תכנים לימודיים ולנהוג יותר על פי הצד של הלימוד בבית, בו הילדים הגדלים בביתם לומדים על פי התפיסה הבית ספרית, תכנים הנראים להוריהם חשובים, ונשלחים לחוגים רבים ברגיל על פי כישוריהם ולא תמיד על פי רצונם.
בדבריי לגבי הסוגיה הזו הנני בהחלט מברך על כל משפחה שבחרה לחיות בדרך החינוך והלימוד הביתי שכן החשוב ביותר - אווירה משפחתית אוהדת - מתקיים כך באופן גורף כמצע נכון לצמיחת הילד לפחות בשנים הראשונות – ללא כל השוואה למה שקורה בין כתלי בית הסהר לילדים.
עם זאת בהדגשת הדרך השניה, החינוך והלימוד לאין שעור, הנני מציין את החירות המלאה של הילד להיות מי שהוא, איך שהוא, מתי שהוא והיכולת להאדיר את המשחק אל כלי הלימוד העיקרי.
כמו כן, בשיטת ה"לאין שעור" נחסך מהילדים באופן גורף את ההכרח המטופש "למצות את הפוטנציאל" כלומר להיצמד למה שהוא מוכשר בו מראש, כמתת אל - ומודגש רצונו האישי, הפנימי, והסקרנות לצעוד במשחקיו אל מה שמעניין אותו.
כלומר, למרות שילד עשוי להצטיין במתמטיקה למשל ולהפגין זכרון מתמטי טוב, או יכולת חישוב מהיר או דמיון בצד הגיאומטרי, זה לא אומר שהוא צריך ללמוד את זה אם זה לא מעניין אותו.
או ילד שנגינה עולה מאליה אצלו כדבר קל ופשוט, לא חייב לנגן או ללמוד לנגן אם הוא מעדיף לשחק כדורגל כל היום.
וכן הלאה...
החינוך והלימוד הביתי (חל"ב) בכל מקרה ניתן מהבית, עיקרו דוגמא אישית ותשומת הלב המורעפת על הילד.
זה ככה, בתמציתיות.
---
תודות

יום שישי, 12 בפברואר 2016

ושותק

פורנו הוא מקלט לגברים שחשים חסרי אונים
אל מול עולם שהתהפך עליהם,
האשה שאתם, האשה כאשה.
מאיימת.

וכך, לא שזו הצדקה אבל זה מה שקורה
חסר הישע וחסר האונים
מחפש בפורנו הזדהות
עם אלימות כלפי חסרות הישע.
חסרות האונים.

ומכך, כאשר יש טענות כלפי גברים הצורכים פורנו
הן לגיטימיות בהחלט, שכן כך כמה אלפי היצרנים
של פורנו מתפרנסים וממשיכים לנהוג באלימות
בלתי נתפסת
כלפי בעיקר ילדות בנות שמונה עשרה לפחות (לכאורה)
וילדים בני שמונה עשרה לפחות (לכאורה)

והצרכנים, המתגרים אל האלימות הזו,
משחררים מעליהם את הסירוס העצמי
שנוקטים ומניחים בידי האשה
את סכין המנתחים שמסיר שוב ושוב

את אשכיהם.


---

זה לא תירוץ ולא סבה,
זו הצעה להתבוננות של גברים ושל נשים
בדבר שליטה והצורך בשליטה
והכניעה שלא מניבה שום דבר טוב

לא לנכנע
ולא לנכנעת

ולא לאף זונה מכורח הסיבות,

ובטח לא לשליט מול המחשב
הנשלט ביד רמה בביתו פנימה

ושותק.

---

אחד האדם

רעייתי


רעייתי,
איני יודע מדוע קפץ עלי צורך זה, אולי משום שבשעת שיחת חולין גלשנו בדרך מופלאה אל הקודש האצור במעשה האהבה; יצירת יש מאין; עיבור; הפריה הבשלה והולדה, אולי משום אלה ואולי מסיבות אחרות, אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב ומלהג עם עצמי דווקא את הקושי והתסכול והבדידות האופפים אותי כגבר; כזכר; כאיש; כאב, בעת תקופת ההריון והלידה עצמה.
כמו ערפל האופף בית וקרירותו איננה מורגשת בפנים הבית, כך קיימת לה עננה קטנה של תסכול אשר לעתים הופכת לשמיים שחורים ומאיימים, לעתים כמעט ואינה מורגשת אך דומה שבכל מקרה היא שם נישאת באויר, שטה על כנפי הרוח.
וכאשר אני מניח את ידי על לבי, עלי להודות שאין זה פשוט כלל ועיקר להיות גבר בעולם "זכרי" כל כך. עולם זה כמדומני משרת היטב את תחושות התסכול והמרי של חלק מהנשים, המאשימות ויודעות כי הצדק אתן, בבואן להטיל גם בי את אשמת החיים הפשוטים שלי בעולם השוביניסטי המתקיים ובנוי לצרכי ולמעני כמו לצרכי ולמען כל הגברים כולם.
מכל מקום אותם חיים פשוטים, אותה פשטות מובטחת, אשר כביכול מחויבת המציאות לחיי כגבר בעולם זה, במידה ואכן יש בה ממש, מה שמוטל בספק גדול, אותה פשטות נעלמת ומסתבכת תדיר בעת תקופת ההבשלה - ההריון, ומתעצמת במהלך הלידה, לסבך רגשות סותרים.
רגשות אלה אינם דווקא הפוכים זה לזה, אלא באופן מופלא שזורים זה בזה, באופן שמסתבך לכאורה לפלונטר בלתי אפשרי להתרה. לכאורה אני כותב, מכיוון שלשמחתנו, בקצה תהליך ההבשלה והלידה, מגיחה דמות הנולד, מאירה ומאזנת באופן מופלא ומיידי, מהווה פיצוי מלא על כל אותה תסבוכת רגשית בלתי פתירה המתקיימת במהלך ההריון והלידה.

אֵם ילדי,
הנה אני מתבשר כי אני עומד להיות לאב לראשונה. האושר שנובע מתוכי כפול: עלייך ועל התהוות בכורי. שמחתי מוחשית ואולי היא-היא שדוחקת בי לרצות לרוץ ולספר לכל האדם, לספר אני אומר? לצרוח, לשאוג, לבשר לעולם עד כמה אני מאושר, רוצה לשתף אותו בשמחתי.
במקביל, איני יודע מדוע, אך מפעם לפעם עולה בי ביישנות קלה, כממתיק סוד אתך ואיתי, בדממה.

והנה את משתנית לנגד עיני, נעשית יפה מיום ליום, פורחת, הופכת אשה, אם. מאושרת ובלתי צפויה, וכל יום שעובר את זוהרת יותר, זקוקה לי יותר ועם זאת רחוקה יותר. רחוקה. זאת המילה, כאן עיקר הענין, השורש, הבעיה המתסכלת מכולן, לפתע את שהיית איתי, מסתגרת, נאלמת, נעלמת אל תוך עצמך, נמצאת במקום בלתי חדיר, אטום, סגור לחלוטין.
וככל שאת מתרחקת כך אני מתכווץ, חש שמחלחל אלי פחד, והפחד כדרכו דוחף אותי אל הבדידות, ובמקביל הסקרנות והקנאה הורגות אותי. הקנאה באותו עובר המתפתח בך והסקרנות ל"תחושות בטנך", תרתי משמע, תחושותייך שלך, ותחושת היצור החי בקרבך.
רגעים אלה הולכים ותופחים כפי מדת בטנך המקסימה, ואני באופן טבעי חש שעלי להתרחק. וכפי מדת המרחק בו את שרויה ממני כאשר אנו ביחד, כך מדת הזמן בו אנו לחוד, כשאני הוא זה שמתרחק ממך.
ובכך שאני משאיר אותך לבדך, אני חש שאני מניח לך להיות עם עצמך ואיני מפריע להרהור התמידי המתקיים בינך לבין עצמך. עם זאת, חייב אני להודות על האמת, מתמתקת לה נקמה קטנה על "בגידתך", שכן את הופכת לך מנערה לאם ומשאירה אותי בדד; עלייך עוברות תמורות גופניות ומסעירות בתהליך זה ואילו אני נשאר כפי שהייתי; את אשה הרה הנושאת בחובה חיים ואני נותר ללא שינוי, רק עם הבטחה רחוקה שהנה אני הופך לאב.

בעתיד אדע כי כל אותם ימי עבודה אינסופיים, ההתרחקות הפיזית שלי ממך, מפריעים לך להיות לבד, מכיוון שאת רוצה להיות מסוגרת ומרוחקת בקרבתי, כאילו בדידות הריונך תלויה בהיותי אתך על מנת שיהיה לך מאין להתרחק.
בעתיד את תאמרי לי שזה בדיוק הפוך, שאת זקוקה לי על מנת שיהיה לך לאן לחזור.

אז, כמובן לא הייתי מודע לעניין זה של המרחק, והצורך להתרחק, לא הייתי מודע לכל ההסברים המחוכמים שאני מעלה על הניר כעת, אבל אני זוכר שחשתי בודד. אני זוכר שגם את וגם אני וגם הסביבה כולה, המשפחה המורחבת, חיינו סביב ההריון. אני זוכר שהשאלות המרכזיות היו כיצד את מרגישה, מבחינה פיזית, מבחינה רגשית, וכולם מתעניינים רק בהריון ובך ובילד הצפוי, ולי אין מה לומר, אני הרי איני מבין בדברים האלה, ואת בלב כל המהומה שקטה ומחויכת בינך לבין עצמך, ואת כל כך יפה וכל כך רחוקה באותם רגעים. ואני מוקסם ומתוסכל יחדיו.

וככל שההריון מתקדם כך את מצליחה להפתיע אותי; מעברים רגשיים קיצוניים מטלטלים אותי בין אהבה שמימית לרשימת דרישות וטענות; בין שמחת תזוזות צאצאנו למגע יד על בטנך, לדרישה בלתי פוסקת לאישורים על היות הריונך יפה, על היותך נאהבת; בין סקס ותשוקה, לרצון פשוט בליטוף, במגע.
כאן אני חש אולי בפעם הראשונה כיצד עולה אותה תחושה שאחר כך תחזור בכל ההריונות ולמעשה תלווה אותי לאורך כל חיינו; תחושה שאין לי סיכוי להדביק את הקצב; להבין מה את רוצה. להבין מה לעזאזל את רוצה.
מכאן עולה המסקנה שאין מה לעשות, את פשוט בהריון ואני לא מסוגל להבין מה זה ואיך זה להיות בהריון, ולכן עלי לשתוק ולחכות עד שהדברים יסתדרו מאליהם. לפיכך עלי להשתדל לספק את רצונותייך ולהמעיט בבטוי רצונותי שלי.
מסקנה זו, מבלי משים הופכת להיות תירוץ מצוין להתחמק מעימותים לאורך השנים ומלווה אותי לאורך כל ההריונות, בהיותה מעין מוטו מנחם המאפשר לי גם להשתדל לדאוג לכל העולה על רוחך כאשר אני אתך, וגם להתרחק ממך מדי פעם ולהתבודד עם עצמי.
אז, לעתים מתקוממת בי התקוממות כלפי אותו עולם "זכרי", עולם המתיימר להניח אחווה ונחמה בתמורה לנכונות להשתייך אליו על כל גווניו, ואותו החלק המזלזל ובז לנשים, או לחלקים הנשיים הקיימים בגבר, זר לי ומעורר בי התנגדות (חלק זה מהותי לקיום אותו עולם "זכרי"). ולעתים קורה שתוך העלמת עין ומתוך מצוקה, אני דווקא נסחף לעולם זה ה"זכרי", לפשטות ולנוחות שהוא מציע, כשאני מניח לעצמי נפילה למלכודות אשלית-הנחמה-הקולקטיבית-המזויפת המסתתרת מאחוריו.

ולעתים עולה בי תחושה חזקה של תסכול, כאשר מעשי הופכים מובנים מאליהם, כך אני חש כי במערך הזה של ההריון אני עצמי הפכתי להיות מובן מאליו שאין מתייחסים לרגשותיו ורגישותו. כן, אותו מובן מאליו שעוד תדברי עליו רבות במהלך חיינו, אותו מובן מאליו שאיננו מעריכים די, עקב שגרת החיים, המטלות, והרצון להתקדם עוד ועוד.

והנה מגיעה העת ללדת, לחץ ומתח מחד ומאידך בטחון ושלווה. והאחות הזאת שדוחפת לך יד ומכאיבה לך סתם, ואני עומד, מרגיש חסר אונים, הן איני יכול לכאוב במקומך, ולא אוכל להוריד מכאבך. רק אוחז בידך ונלחם עם הרופאים והאחיות על זכותך לא לקבל אפידורל וכד', ולמרות הכל הם מעיזים לחתוך אותך, ואנחנו מסכימים מחוסר ידיעה, ואז אנו, את ואני מולידים-יולדים-נולדים ביחד, מתוך ההשתתפות במעשה הבריאה המשותפת הראשון שלנו - בננו הבכור.
ואחר כך, אני אוחז, מחזיק בבני, והוא היה כל כך קטן,
ואני הייתי כל כך קל.

אין בכוונתי להלאותך יקירתי בעוד פרטים וטענות ומענות, איני מעוניין אלא להבהיר לך את תחושותי. מעבר לכך הרי אנו באמת ובתמים אוהבים, ולמעט אותה עננה קטנה, אשר דומה שיש בדעתה להעלם, עיקר אושרנו הוא במשימה המרכזית של חיינו עד כה, זו שמתחילה במעשה האהבה, צומחת להריון, מתגשמת בלידה ובכך משלימה את מעשה ההולדה.
ולאחר מכן גידול וטיפול וסבלנות ואהבה ולמידה יומיומית, ובניית תולדות חיים אשר כפי שהבטחנו זו לזה וזה לזו ללא כל ספק הנם מענינים ומלאים, ורבים רבים בהם רגעי השיתוף והיחד על רגעי הכאב והבדידות. ועניין זה יקירתי כדאי שנדע היטב כי במשימת האהבה והבריאה, אנו, את יודעת, ערֵבים הדדית, שותפים מלאים, פוסעים יד ביד ומביטים עין בעין.

אישך

---

אחד האדם

יום ראשון, 7 בפברואר 2016

שלטון הקרבנות

לטובת הרשומה הזו נגדיר את הקרבן ככל מי שנמצא על הסקאלה של האלימות, מהרודן הקלאסי (שגם הוא לעולם קרבן של נסיבות) ועד הקרבן שנבחר מתוך היותו חסר אונים, חסר ישע.

אלא שחסר הישע שולט לא פחות מהרודן.
המדיה התקשורתית, הן הכתובה ובמיוחד האלקטרונית נשלטת ביד רמה על ידי הקרבנות.

כל אשה שנמצאת נעלבת ממשהו מוצאת לנכון לרוץ לספר לכותרת בעיתון ולאייטם במסך הקטן.

אשה שמתפרנסת ראשית מיופיה ולאחר מכן מאופיה, נעלבת מכך שמי שפירנס אותה עד אתמול בחר לסלקה מעל פניו מפאת גילה.
רצה לתקשורת לייבב ומיד כל חברותיה, הקרבנות בפוטנציה או אלה שרק אתמול נזנחו לטובת צעירות מהן, קמות ומקימות קול צעקה.

שכן הקרבנות היא היא החדשות הכי טובות.
קרבנות מעשי האלימות והייאוש, ילדים צעירים מתוסכלים יוצאים לרצוח ומוגדרים כמחבלים אבל גם הם קרבנות, וקרבנותיהם, אלה הנרצחים מסוקרים ביד נדיבה על ידי צקצוק חרבות המילים.
נחיה על צקצוק החרבות והמילים.

אנשים שעבר זמנם מבחינת התהילה (שלעולם זמנית) מוצאים את עצמם לבד, מתקרבנים אל מוות מתוקשר, ומקבלים כותרת אחרונה בעיתון, מדינה שלמה מיוצגת על ידי אנשי ציבור המתייגים אותה כקרבן.

מדינת ישראל כקרבן של ארגונים קטנים שכל אומנותם היא העלאת קרבנותם למדרגת חקיקת חוקים על ידי רודנים קטנים שנבחרו במן שיטה עקומה לאמלל את העם בהבלי משחקי הכס.

כך, רוצה כותרת? היה קרבן.

רוצה לשלוט, היה קורבן.

והעם הזה, העם היהודי, הגזען והמתנשא, הצודק והנאור והרודן והקרבן, ממשיך במסע ההסתה המתמיד נגד לקיחת אחריות, נגד עצמאות וחירות.


וההורים ממשיכים לשלוח את ילדיהם אל מוסדות ההתקרבנות, מקריבים את ילדיהם, את טריות מוחם ונפשם על מזבח המדינה, העם, החברה והשלטון.

אבל הס מלומר שהילדים קרבן.

שמא יבחרו בחירות.

---

אחד האדם