יום שישי, 19 בפברואר 2016

חרא לא חרב

כחניך הפנימיה הצבאית תל אביב, מחזור טיראן, 
מגיל בר מצוה לערך ועד גיל שבע עשרה עשו מאתנו רובאים לא רעים, למיטב זכרוני.
לא אוכל להעיד על עצמי שאני מבין משהו בחרב, גם מפני שלשמחת בית השואבה הייתי תלמיד למופת ולא זרקתי זין על הלימודים.
כך שככל שהייתי חיל סביר הפנימיה לא הצליחה להעלות אותי לשנה אחרונה בגימנסיה העברית הרצליה, ועפתי מהפנימיה, 
לפיכך לא צנחתי ולא השלמתי את הכשרתי הצבאית כיתר חבריי.
הפסדתי קריירה צבאית מפוארת.
כלומר מבחינת הכישורים והפוליטיקה של להיות חיל וקצין אפשר שיכולתי להיות קצין ושוטר ומושל - "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם, ללא קצין ושוטר ומושל". 
מבחינת הפוטנציאל יכולתי אולי אפילו מעבר לכך.
אבל אני, מה לעשות, בדרכי. 
ואיני מעוניין להיות חיל. יכול, אבל לא מעונין.
אז בחרב - אני לא ממש מבין.
---
לעומת זאת בחרא, אני מבין.
ממש, מימי כרפתן, וכמפעיל מתקן לניצול גז מהחרא של הפרות, ובשנים האחרונות התולעים האדומות לימדו אותי לא מעט על חרא, וקומפוסט ובקיצור, בחרא אני מבין.
לא רע.
וחרא זה אחלה משאב, זה שווה כסף ובעצם חרא כשהוא מעובד טוב - הוא הוא בסופו של דבר מה שהכל גדל עליו..
כלומר, קומפוסט, או חרא, או זבל, או פרש, או הומוס. לא חשוב.
רקב.
וכמומחה גדול לחרא,
וכמומחה קטן מאוד לחרב.
לנצח נאכל חרא.
לא חרב.
---
בנ-ימין נתניהו אמנם מבטיח לנו חרב. ומקיים.
ילדים ערבים מוצאים תהילת עולם ברציחת אנשים ובהתאבדות ידועה מראש.
ובנ-ימין דואג שנמות על החרב. לא נחיה. נמות. או לפחות נחשוב שאנחנו מתים. 
תפאורה מסופקת תדיר.
זה טוב. זה מפחיד. זה מאיים כמו עריפת הראשים של דעא"ש (עד שנות השבעים עוד ערפו ראשים בגיליוטינה בצרפת - ככה כתזכורת).
הדימוי, הידיעה שאתה יכול לחטוף סכין ללב ולמות, או שישחטו אותך, זה מורגש. זה מעורר פלצות.
לנצח נמות מחרב.
בנ-ימין.
(יעקב אביו של בנ-ימין אהב לא אותו, את אמו אהב [למרות שהיתה בעיקר יפה], והוא, הבנ-ימין הזכיר לו אותה(.

---

בפועל חלקנו הקטן מת מוות אלים.
רובנו מתים מזקנה,
מוות שאינו טבעי מתרחש תדיר, מקום ראשון הוא מוות מתרופות ומהליכים רפואיים.
חלקנו הזעום ממש מת בתאונות דרכים, עוד פחות מתאבדים,
רובנו מתים מהמוות. מזקנה.


כולנו נמות.
חלקנו חי.

---
כך שהחרב היא התקשורת המדממת וידיה של זו אינן נקיות מהדם הזה.
כל אירוע מחריד, כל מוות אלים, כל דרמה מוחשית מקבלים כותרת ראשית.
בכל העולם.
והלנצח תאכל חרב - זה מה שהבנ-ימין הזה מבטיח לנו.
ואנחנו שותים את הבהלה והאימה, והאסונות, ובכל חור בעולם שמישהו משתגע והורג מישהו בדרך עוד יותר נוראית, בכל מקום שנהרגים על מזבח הלנצח תאכל - מיד המדיה מתקיפה אותנו. נשלטת. אובססיבית. מסרטנת את הנפש הקולקטיבית.
---
מאות אלפי בני אדם מתים בהפצצות וברעב במרחק כמה עשרות קלומטרים מגבולנו.

---

כמה עשרות קרבנות הילדים הפלשתינים - משמשים לליבוי הפחד, השטנה וההסתה המחרחרת מדון.
לעולם האדם מקריב את חסרי הישע.
הילדים.
הילדים חסרי היש"ע.

---

במקום לדון אותנו לנצח נאכל חרב.
נאפשר לעצמנו
רק לאכול חרא.
אבל במובן הכלכלי שלו.
במובן האקולוגי שלו.
לא הזבל שאתה מפזר בנ-ימין ובו זרעי פורענות משיחיים נבערים ואלימים..
אלא זבל מפוסטר שאך ורק מעשיר את האדמה.
ואת האדם.

---

בנ-ימין.
לא לנצח.
לא נאכל.

והגיע הזמן שתחליף את החרב בחרא.
במקום ב
תהיה א.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה