שיירי אחרים

גדלתי בבית בו אבי ניצול שואה (יערות) ואשתו ניצולת אושוויץ
נתנו חלום של בית בסביון
לקיבוץ יתומים - של שני אחי ואחותי החורגים - יתומי צה"ל - אביהם נהרג בצאלים - בתרגיל צבאי, ואנוכי שנזנחתי על ידי אמי הורתי ונעלמה מחיי ויתמותי ניכרת.

כך בסביון גדלנו במחנה ריכוז לתפארת, בו הייתי רעב בעיקר וטוב שחברי מבית הספר בקשו להיפטר ממזונות שדחפה להם אמם וכך גדלתי על שיירי אחרים.
כמו אבי.

אחר כך נולדה אחותי - חצי אחותי - אל תוך התוהו הזה, מסכת השקרים והאלימות שהיתה משפחת שפרון-שרגא, ועליה הוטל לאחד, ולא צלח בידה, לא היה לה סיכוי.

ומשם כשאני מתבונן על הנהי והבכי, על המסכנות והקורבנות שמאפיינים את הצקצקנות והצדקנות הפושה בכל אשר נפנה, הנני מודה על גן העדן בו אנו חיים.

נסלח כבר מזמן, נשכח כבר מזמן, משמעות הטקסים הרבים של יום השואה אינה רק להעצים את הזוועה, אלא מתיישרת להיות הבסיס הקיומי, ההישרדותי שמאפשר לבן-ימין וחבר מרעיו לשדוד את חירותינו ולחלק את כספנו לטובת צבא ובטחון.

במקום לעשות שלום.

אם יש משמעות ליום השואה, היא החתירה לשלום.

איפה?
על מה אתה מדבר?

מי שלא גדל בצללי השואה, חסר את הגנים להבנה.