יום שלישי, 28 ביוני 2016

גבולות

גבולות לעולם עולים מאליהם.
לא מצורך להציב אותם לילד,
אלא שעולים מאליהם אצל ההורים.

למשל, מה שלא נראה כהצבת גבול
אבל הוא העמדת גדר הפרדה ממש,
בין החירות לחיות לבין הצורך לשרוד.

וזה מביא אל מגיפה רווחת בחברה - אינפנטיליות.

שכן, כאשר הנך שולח את הילד למקומות זרים,
ומנתק אותו מהבטחון לו הוא זקוק,
אתה שם לו גבול.
בונה חיץ.
והגבול הזה כולו שלך.
ואתה מניח לו לעבור התעללות - לא פחות -
בשם הגבולות שאתה שם לו,
כי באכזריות השיטה אתה מאמין שזה לטובתו.

---

ולכן, כהורה, טוב אם תשים לעצמך גבולות,
ותדע עד כמה הנך מוכן לשתף פעולה עם תרבות השבי,
החינוך והכפייה הלא יעילים שמבטיחים התבגרות אטית אם בכלל כאשר מניעת תסכולים מחד ומאידך דחיפה, 
מכל סוג ולכל כוון משמשים בעבור ההורה כשוט מוצדק ל"טובת הילד".
ואין לך שטות גדולה מזו.
האם תוכל לשים גבול לחייך במסגרת שיטת השבי שכולה רעות והבל רוח?


האסכולה לא משתנית.
האסכולה היחידה, ה SCHOOL היחיד,
הוא הנחת התנאים הטובים ביותר שהנך יכול לתת לילד


ל-צ-מ-י-ח-ת-ו.
.
ויגדל ויהיה לאישיות עצמאית בעלת בטחון
והשתייכות - מרצון, עניין, סקרנות ושמחה.
לא מפחד.


אתה יכול להעניק בטחון כאשר הנך יודע
לאשר את אושרך.
אינך יכול לעשות זאת מבלי להכיר את גבולותיך,
ובוודאי לא כל עוד הנך פוגע בילדך.


---
וזה בנוגע לגבולות.

---


תודות




יום שבת, 25 ביוני 2016

החיים בשבי (יוני 2016)

וזו, הכותבת הזו, היא השופר העילג, חסר הבטחון, האסור,
המיתמם, המתחנחן, הלועג והמייצג את מסעות העוול המוצדקות
המתרחשים יום יום בבתי הילדים, בבתי הספר ובכל מוסדות הכליאה.


ומתוך שבאה להלל ולשבח את החיים בשבי,
בלי שימת לב, מתארת את תחלואי המערכת כלפי האדם הבודד,
כלפי הילד וכלפי המורה, והלב נחמץ, אל מול הפדגוגיה השחורה התקפה.


שכן עיקר הפדגוגיה השחורה אינו דווקא האיסור לביטוי עצמי,
הבוז לרגשות ולרצונות ולצרכים, אלא האמונה הבלתי מסויגת,
שכל העוול והאיוולת שבחינוך מוצדק כפיה הוא לטובת האסיר והסוהר.


שכן האסיר והסוהר, הגדלים במחוזות השבי, לא מאבדים את כושר הישרדותם
ומצליחים למרות ההתעמרות בהם כגורי אדם, כמתבגרים וכבוגרים לחיות וליהנות
מהחסד השלם אשר לא מאפשר לגדרות השבי הגבוהים להפוך זריחה לאפלה


וכאשר יש שופר לבוני הגדרות הוא אינו עולה מהעושים במלאכה
אלא מקרב האסירים במחוזות השבי באשר הוא מושר המנון
ועולה ההצדקה הפנימית שזה הכל לטובת הכלואים


כמו רבים אחרים גם אחד האדם גדל במשפחה אשר היטיבה עמו
ללמדו בדיוק את כל מה שצריך לא לעשות, גם לאחר תולדות גזירות הגורל
וכך מיטיבה הכותבת הזו, אחת האדם הזו, להצביע בדיוק מדוע אין ללכת שם.


שובו הביתה.

השיבו את הילדים הביתה.



יום חמישי, 23 ביוני 2016

ככוכבנית פורנו

"הבת שלי דוגמנית בגיל 4 ולא דחפתי אותה לזה"
מיכל פוקס החלה לדגמן בגיל שנתיים ואוהבת לעמוד מול המצלמה ולקבל מחמאות. אמה: "לכל מי שאומר שזה החלום שלי אני מציעה לבוא לראות אותה ביום צילום. יש לי חלומות משלי שאני מגשימה ועוד מתכננת להגשים בעתיד"
ליאת עיניhttp://www.ynet.co.il/images/kav.jpgפורסם:  22.06.16 , 10:01


הרי לנו.
זו הָאֵם החולה בחולי החברתי הנורא מכל –
חוסר אחריות הורית.

היתממות והצטדקות שעולות כאן נדרשות
היות וילדה בת שנתיים, או ארבע, או שש או שמונה יכולה להחליט על כל מיני דברים, ולסלסילת ההחלטות שלה נוספות מעת לעת תחומי אחריות נוספים.
למשל, באחריות הרך הנולד למצוא את הפטמה ולינוק.
באחריות אמו להגיש לו את הפטמה ולהזין אותו.
אט אט עם צמיחתו נמצא מנעד ההחלטות מתרחב והוא כולל את מה שנכון שיהיה באחריותו. זה לא כולל האם ילך למוסדות או לא. זה לא כולל היכן תגור המשפחה, זה לא כולל במה יעסקו ההורים.

לא יכולה להיות אחריותה של ילדה בת שנתיים או ארבע ואפילו לא ארבע עשרה – לבחירת הדוגמנות כמסלול לחיים.

גם אם היא מאוד רוצה את זה.
ואפילו עם כל העולם מעלה אותה על נס הפדופיליה.
ואפילו עם היא מאושרת עד הגג מול המצלמה ונמצאת מאושרת.
ונמצאת מאשרת בכך לאִמָּה להסיר אחריות – "כי הילדה רוצה  ואני נותנת כבוד לילדה".

אכן זה לא החלום שלך,
זו מציאות שבה הנך מעלה לעולה
את בתך המאושרת להקרבתה
אל תשומת הלב ומרגישה בתך
כיצד את עצמך מאושרת עד הגג מכל העניין.

שכן כאם אחראית ומודעת היה עלייך
לחסום את העניין הזה באיבו.

כי ילדים בפרסומות משרתים את חולי הפדופיליה,
חוסר ההתבגרות, גם שלך כּאֵם
המאפשרת לבתה להגשים פנטזיה
שאינה אלא חולה במקרה הטוב
ומעוותת ומביאה נזק במקרה הפחות טוב.

---

שאם בתך תחווה אורגזמות מרובות בהיותה
בת שש עשרה ויום, מרצונה, ככוכבנית פורנו,
גם תשלחי את הצופים על מנת שיראו
וידעו שזה לא שלך,
זה של בתך?




יום שישי, 17 ביוני 2016

מי אמר שאין על ישראל איום קיומי?


בטח שיש על ישראל איום קיומי.
כלומר על בני האדם החיים בה -
יש איום קיומי.
הוא נוכח.
עֵד.
קוראים לו מוות.
והמוות נוכח.
והאיום הקיומי הוא אישי.
רק אישי ולעולם אישי.

גם כאשר המאיים התורן, הטרוריסט התורן –
מבטיח מוות קולקטיבי -
אחד האדם רואה אך ורק את מותו הוא.
פחד מוות.

ולצד פחד המוות ניצב פחד החיים.
החיים בהווה הזה
שלא רק שאין איום קיומי אישי ממשי,
אלא שאין על החיים ברגע זה שום איום.

אין אף אימה שבאמת נמצאת ברגע ההווה
רב החסד וההוד.
יש וירטואליה של אימה,
רגעיהם האחרונים של המוצאים להורג.
תמיד של המוצאים להורג.
דאעש או כל חבורת תליינים מייצגים נאמנה את ההזדהות עם האימה.

אך גם המוצאים להורג על ידי מערכת המכנה עצמה מערכת הבריאות והרפואה כשאין למערכת הזו שום תפישה בריאותית תקפה וישימה באופן אישי. כי ככה זה כימיה. מעוררת בנו אימה.
אלה שמובלים אל מותם באמצעות הסרטן.
למשל. ובכלל.

או הנידונים למוות בנפילת המגדלים, טלפון אחרון, הכל מובא, והתקשורת האלקטרונית היא הזונה שתפיץ את האימה באופן הבוטה ביותר – תמורת כסף, שזה נתפש כמעמד.


ואינו.



על תושבי הכדור יש איום קיומי.
הזיהומים הקשים שזיהמו תושבי הכדור את מקורות חייהם.
היהירות הבלתי נתפשת של שוד האדמה והאדם, באמצעות האדם.

---

ולכן, האיום הקיומי על תושבי ישראל ללא הבדל אף פה אוזן וכתף, הוא האיום הקיומי על האדם ועל משפחה גדולה מאוד של צורות חיים.

ומה שאנחנו יכולים לעשות
בקלות ממש

זה להחיות את האדמה, המים, לטהר את האוויר,
לטהר את האווירה,  לאפשר לים לחזור לעצמו, לשמרה ולא רק לעבדה.

---

וזה באשר השימוש במושג אישי ברמה הלאומית לשם הפחדה ושליטה.
וזה בהקשר לזה שהאימה הזו של מוות נורא ואיום של מישהו, או כוונה של עם אחר להרוג אותנו (משל היטלר וגרמניה מביא הוכחות לאפשרות הזו), כבר לא אמין.

---

תודות




רגע, אז מי זה 'אחד האדם'?

רגע, אז מי זה 'אחד האדם'?

זו דמות וירטואלית שמשתמשת בצפריר, בתולדות חייו, בשפתו ובשאר ענייני פריזמה, על מנת להביא את רוח הדברים, זו הנושבת לעולם ובאופן טבעי אל איזון.

כפי שטבעי הוא.

לא הבנתי, זה לא אתה?

ממש לא. קורה - לא לעתים קרובות אמנם אבל קורה,
שעמדת 'אחד האדם' אינה תואמת לתפישה הפרטית.

ואז? מה נכתב? מה שאתה או מה ש'אחד האדם'?
כאשר ניתנת הבמה ל'אחד האדם' הדברים חתומים או מובאים במסגרת ספציפית, הבלוג הזה למשל, או אותן "כותרות".


רגע, ומי מחליט על מה להגיב?
או על מה לכתוב?


שוב, החתימה מאשרת את "זהות" הכותב לדברים הספציפיים.

לא מובן אבל בסדר. רק שתדע ש'אחד האדם' קיצוני.
כמוך.


קיצוני.
קיצוניות כיום היא שמירה על האדמה,
קיצוניות היום היא להיות מי שאתה.
קיצוניות היום היא לנהוג באופן טבעי.

קיצוניות היא סירוב ללאומנות,
קיצוניות היא ראיית האלימות,
קבלתה והמסתה, אם ניתן על ידי הומור.
קיצוניות כיום היא לאהוב.

לראות את טובת ילדך,
לנהוג כפי צו מצפונך.
לומר לאשה את יופייה,
לאהוב את הילד ללא סבה.


קיצוניות היא לא לאכול טרף.
קיצוניות היא להיות מתוסכל, או לבד.
קיצוניות היא לדבוק בבחירה האפשרית היחידה - חירות.

לא להיפגע גם לא מסתם אידיוט למשל
- זו גם קיצוניות,

שהרי כאשר נציגי המשטר,
הממשל ואבדן השכל הישר
באים אצלך לכלותך בכל מיני מובנים -
ואינך מסכים להיפגע.

אז 'אחד האדם' מערער

באופן שלא יכול להתקבל על דעת
הצודקים והאלימים 
על כוחם. בעל כורחם.

וכוחם מהו? וכורחם מהו? האקדח.
לכאורה המוות בידיהם. לכאורה, בעוד
באופן ממשי - החיים בידיך.
לפחות החיים שלך.

---

שכן, תנועת הרדיקלים החופשיים נעה מעצמה,
ואין לה קיצון וקצין ומושל ושוטר,
ואין לה סמל או דגל,
ואין לה המנון, ואיננה למכירה,
אינך יכול לאגד אותה
ואינך יכולה למשול בה.

ואחד האדם שהוא אתה
ואחד האדם שהוא כל "אני" באשר הוא,
משתייך גם, אל הרדיקלים החופשיים,
גם במובן של קיצוניות בסיסית ובריאה, 

וגם במובן השורשי.

וכאשר הנך מתבונן בעניין השורשי,

צ'קרת השורש,
הנך מדבר עם האדמה,
החומר המבורך אשר הופחת בו
להיות לרקמה חיה,
כרוח הדברים -

כחי, צומח, הולך, מדבר חושב ומרגיש.

ולכן, הסכמתך להיותך אתה עצמך,
הסכמתך את להיותך את עצמך,
אחד האדם ו/או אחת האדם, 

עשויה לפתוח בפני מי שאת היא
- כנפש - 
עוד מבט,
שורשי,
קיצוני, 

חופשי.

---

חירות היא שכל ישר.

קיצוניות היא להיות מאושר.

---

תודות.







יום רביעי, 15 ביוני 2016

ישראל; 16.6.16

במרחק שמיעה משאגת הארי השואג,
בבית הקברות 'תל-חי'
נמצאת חוות תולעים
בה אחד האדם מנעים את זמנו,
ולעתים גם נמצא לעת בא השחר,
עת עולה בוקר.
במיוחד כאשר חוזר לעת ליל.

לא שכיח, אך קורה.
---

והנה אל יום השנה למבצע שעילתו חטיפת גופות,
משוטט אחד האדם אצל המתקנים השונים
ומוודא שניתנת האפשרות להמשיך אל יומו
ומדמה
לשמוע קול נאום מאזור רחבת הארי השואג.

בית הקברות הלאומי, אשר באותו מבצע
הועלו  אל פתחו לעולה
אל הזבח תריסר אנשים.

חמש וחצי בבוקר,
ניגש אחד האדם להשקיף האם מדמיין הוא או שמא אכן,
ונגלה שאכן,

בני נוער בצבעי הדגל,
נואמים נאומי פאתוס,
 נשבעים ושוב ושוב, אומרים וצועקים – אנו מתחייבים.
בכוונה גדולה. קהי חושים.
ומתחייבים להיות בסדר ולמלא את מצוות מוריהם, הוריהם, ושאר יודעי דבר.

ובא ריקוד הדגל,
וההורים זחוחי מבט ואטומי לב,
מוחאים כפיים בהתלהבות.
ואחד האדם כבר מצר על אלה מבין הילדים האלה
 שיהיו לזבח בידי מנהיגיהם, מוריהם
והוריהם השכולים לעתיד,
ימררו את היעלמותם אל מזבח הקורבנות הזה.

והאריה שעשוי מאבן, ולבו אבן, שואג את בדידותו אל על.

זהו בשר התותחים הבא.
זה דור העבדים הבא.

הייל.

---

ישראל; 16.6.16.




יום שבת, 11 ביוני 2016

חג נורא שמח

כבכל שנה טקס חג השבועות בכפר גלעדי הנו מסורת ארוכה,
נפל בחלקו של אחד האדם הזה לקרוא פסוקים מהתנ"ך ולמלא את מקומו של איש יקר - ישראל בן צבי זכרונו לברכה אשר איגד פסוקים אלה והוא בא ממשפחה של גדולים בתורה, ובחיוך אופייני נהג לכנות את אחד האדם – תלמיד חכם, ובמשובה היו מצחקים ענייני חידודין ושינונין על אם הדרך.

שמות לד,כב וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים;
שמות טז
 וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה;
דברים טז ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
טז,י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
טז,יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ...


המהפכה החקלאית שמובאת אל החג הזה,
היא שפגעה יותר מכל באדמת הכדור,
היא קיימה רק חלק אחד במשוואה - לעבדה
והתעלמה מהעיקר השני - לשמרה.

המִנְחָה ללווים, אלה אברכי לימוד התורה
אינה יותר מתרומה לכנסיה,
מס לאלוהים, קשקוש מושחת של עובדי אלילים.

ההתעלמות מעיקר הבית והמשפחה – האם, בת הזוג, הרעיה,
מובנת לחלוטין. מכוונת לחלוטין -
אתה
ובנך
ובתך
ועבדך
ואמתך
והלוי
והגר
והיתום
והאלמנה.

והאשה, רעייתך, היא לא תשמח
.

---


חג נורא שמח.





יום שישי, 10 ביוני 2016

קנאביס, הסכמה לאושר

להיגמל מקנאביס עשוי להיות עד כדי יום של "דודא" - עצבנות קלה. וזה במקרים קיצוניים.
אין התמכרות לקנאביס, מבחינת הגוף הפיזי.

עשויה להיות התמכרות לקנאביס
כמו התמכרות לכסיסת ציפורנים
או התמכרות לסקס.
אלה, המתמכרים המקצועיים, יתמכרו למשהו ותמיד ימצאו למה להתמכר (רוב האנושות המערבית מכורה בדרגות קשות לסוכר ולחולי כרוני).

רוב אוכלי המזון המסוכר סובלים מרגישות יתר פתולוגית לעומת בני האדם שחיו לפני מאה שנה, מכל בחינה, כולל חוסר היכולת להתמודד עם תסכולים וקשיים.

המחיר של הטכנולוגיה, הנדסת הסוכר וצריכתו המוגזמת, היא היותו הסם הקשה ביותר המייצר צורך או אפשרות להזריק לווריד של הציבור את סמי המרפא לכאורה,
מה שמוגדר כתרופות הוא רעלים קשים ביותר - סמים מסוכנים ממש, שלא מוגדרים כך כלל.

אלה הסמים המסוכנים המצטרפים אל נזקי הסם הקשה מכל, סוכר.
---
הקנאביס אינו תרופה ואינו סם מסוכן.
הקנאביס הנו צמח מופלא אשר מתחבר לתופעות טבעיות שמתרחשות בגוף עצמו ממילא, והוא מאפשר איזון במגוון רחב ביותר של נושאים בריאותיים, גופניים ונפשיים.

מקרי קיצון בהם משמש הקנאביס כזרז להתפרצות חוסר תפקוד ואיזון נפשי, מהתקף חרדה ועד כניסה לאפיון פסיכיאטרי כדיסאוריינטציה נפשית (על פי המקובל) אינם קשורים בקנאביס עצמו אלא בחוסר איזון שמבקש להתפרץ וימצא איך בכל מקרה, ולפסיכיאטריה עדנה.

הקנאביס לא מעורר בשום צורה אלימות, פגיעה באחר, שכן הצמח הזה כולו שכל ישר.
הוא מייצג את הפן הנקבי, את אמא אדמה, את כוחה של האם הגדולה, הפריון, הבריאות והחיים,
בריאות שעיקרה בטחון עצמי המגובה באהבת אם.

וזה מעלה ומחדד את היכולת לריפוי עצמי.

הקנאביס ממילא כבר השתלט על העולם והוא מאפשר חיים שפויים יותר, מתחת לרדאר התקשורת,
שהיא המייצגת הגדולה ביותר לטירוף הסוכר,
להתמכרות לאירועים ולדרמה,
להשטחת כל רגש שאיננו פחד,
מותחת ומפתחת את רגישות היתר האנושית
להקצנה המשרתת את חברות התרופות
ואת משחקי הכס הפוליטיים.

יחד עם זאת, על ומתחת פני השטח, בחיים עצמם,
מתרחבת השפעת הקנאביס תוך שהיא שומטת, בפועל,
משחקני הכותרת את היכולת להשפיע באמת על חיי ההמון -
החיים היומיומיים.

הקנאביס הוא אחד האמצעים היעילים ביותר
להשבת אהבת האדמה והאדם,

בהיותו מאפשר

הסכמה לאושר.


זה כל שנדרש.

יום ראשון, 5 ביוני 2016

אוי לנו. ניצחנו.

ילד בן שמונה חווה מלחמה באופן ציורי למדי,
וכל יום שעובר מתגאה במדינתו ולוחמי ארצו
המהוללים אשר כובשים את השטחים האפשריים,



וכולם גיבורים גדולים.



ואנחנו, כתות א עד ו כמדומני, אולי רק א עד ג,
מתכנסים ללמוד במקלט של החבר אייזנברג, שאול,
שבדיוק בונה את ביתו.
שמסמן את בוא העשירים אל סביון.
אחר כך כבר חווינו את הבתים העשירים והמשפחות הנוראות.



---



ילד בן שמונה, ככה היה, בסביון, שחלק חפרו שוחות,
ולאבי היה הדבר מוכר מהיערות,
ולחלק היה מקלט לשכנים שם גרה ססיליה שהאח החורג הבכור חשק בה,
והמלחמה ותוצאותיה היתה הגאווה הלאומית של היהודי,
הקרבן שלפני עשרים שנה וקצת הובל לזבח,
ניצח את כוחות הרשע - דוד מול גולית.
ורבין הוא הסופר-מן.



---



רק שמונה מאות הרוגים ומשהו.



---



ומאז, בעקבות הפנומנליות של המבצעון הזה,
הנצחון המרשים הזה,
משיחי ישראל ניעורו.



ואנו בבוץ הכיבוש.
יודו-נאצים.
עכשיו אנחנו הגולית.



---



והעם משתחווה. וסיר הבשר מבעבע.



והבן-ימין, חדל האישים הזה.



והליברמן - חכם על קטנים הזה.



והבנט - אינפנטיל ללא ונטיל הזה.



והאיילת והרגב - זו בקרירות מבטה ומסוכנותה וזו בכוכבניותה הבהמית הללו.



והכחלון, נציג ההון המהוגן לכאורה הזה.



והעם הזה,
המולך שולל, מזניח את צאצאיו
ומסרב להתבגר,



עוד רגע יקיים מצעד צבאי.
מיד אחרי מצעד הגאווה.



---



אוי לנו.
ניצחנו.