וזו, הכותבת הזו, היא השופר העילג, חסר הבטחון, האסור,
המיתמם, המתחנחן, הלועג והמייצג את מסעות העוול המוצדקות
המתרחשים יום יום בבתי הילדים, בבתי הספר ובכל מוסדות הכליאה.
ומתוך שבאה להלל ולשבח את החיים בשבי,
בלי שימת לב, מתארת את תחלואי המערכת כלפי האדם הבודד,
כלפי הילד וכלפי המורה, והלב נחמץ, אל מול הפדגוגיה השחורה התקפה.
שכן עיקר הפדגוגיה השחורה אינו דווקא האיסור לביטוי עצמי,
הבוז לרגשות ולרצונות ולצרכים, אלא האמונה הבלתי מסויגת,
שכל העוול והאיוולת שבחינוך מוצדק כפיה הוא לטובת האסיר והסוהר.
שכן האסיר והסוהר, הגדלים במחוזות השבי, לא מאבדים את כושר
הישרדותם
ומצליחים למרות ההתעמרות בהם כגורי אדם, כמתבגרים וכבוגרים לחיות
וליהנות
מהחסד השלם אשר לא מאפשר לגדרות השבי הגבוהים להפוך זריחה לאפלה
וכאשר יש שופר לבוני הגדרות הוא אינו עולה מהעושים במלאכה
אלא מקרב האסירים במחוזות השבי באשר הוא מושר המנון
ועולה ההצדקה הפנימית שזה הכל לטובת הכלואים
כמו רבים אחרים גם אחד האדם גדל במשפחה אשר היטיבה עמו
ללמדו בדיוק את כל מה שצריך לא לעשות, גם לאחר תולדות גזירות הגורל
וכך מיטיבה הכותבת הזו, אחת האדם הזו, להצביע בדיוק מדוע אין ללכת
שם.
שובו הביתה.
השיבו את הילדים הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה