הדברים נכתבים בעת הזו לחיל בשם אלאור אזריה,
תפארת מערכת החינוך שרצח אדם.
על לא עוול בכפו של אלאור אזריה.
זו בדיוק התוצאה הרצויה של גיוס הילדים לצבא בגיל שלוש.
הוא הילד שמסכים להיהרג ולהרוג על קידוש האידאה הפשיסטית, זו שמאדירה משהו, כל דבר, המדינה, המפלגה, המנהיג, הכלל - מעל האדם האחד.
והוא, הילד הזה שהתבגר באחת.
הוא רק לחץ על ההדק,
הפעיל אותו קוד מובנה שאומר שמחבלים דינם מוות,
הפעיל אותו נהג אמבולנס שאמר את המילים הנכונות לאוזנו של אלאור, דקות אחרי שחברו נפצע. ומאחוריו דוחפים תומכים ומוחאים כפיים הצודקים, הקיצוניים, אלה שמאמינים באמונה שלמה שיש הצדקה להרוג.
לא רק הצדקה להרוג אלא ממש חובה.
ואלאור עצמו, אשר הסתובב מלא בטחון עצמי מיד לאחר האירוע, והטפיחות התקשורתיות על כתפו ובסביבותיו ניפחו את חזהו בגאווה, כבר בהתחלה הבין שמשהו היה לא בסדר, לכן המציא כל מיני הצדקות וראיות למעשהו והנה לאחרונה הוא נראה שפוף.
לא כי כל אלה שמוחאים לו כפיים, לא היו מעזים לעשות כזה מעשה (וזה מאפיין את הצודקים, שאחרים מצטווים לעשות את מה שמשתמע מצדקתם).
לא כי לא גויס כסף להגנתו - במהירות שיא. ואם היה להם שכל לפחות יכולים היו להתעשר מזה.
לא כי מישהו בגד באמונו.
אלא כי הוא עצמו הרג אדם.
וזה לא פשוט. אפילו לגיבור העם והרחוב,
אפילו לאליל האספסוף ולו לרגע.
הוא שפוף ופניו מלאות עצבות כי אידאולוגיה לא מכסה על הזיוף הכביר שחש אדם,
כל אדם אל מול העובדה שהרג אדם. לקח חיים.
---
הוא לא החיל של כולנו.
סתם, עוד שעיר לעזאזל. של מערכת החינוך, של הוריו, של חבריו.
ואפילו נשיקה מלאת תשוקה מכוכבנית הפרומו והתרבות לא יכולה להסיר את העצב.
של אדם שהרג אדם.
---
תודות.
אחד האדם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה