יום שישי, 19 באוגוסט 2016

אגורה

שכן היה לי
ישראל בן צבי 
צועד בקר בקר על השביל, על המישור, 
מתרגל את צעידת חייו 
באפודה או ווסט סרוג גם בימי הקיץ.

"אתה הרי תלמיד חכם" היה מאיר פניו אלי,
והיינו משוחחים על הרגשות ועל מזג האוויר
עניין מיוחד היה לו בדבר השאלה 
"האם כאשר אני צועד – גופי ישר?"
ולא היה. 
אבל אמרתי שכן.

פעם כאשר דרשתי בשלומו, 

סיפר על מיחושי מעיים באשמורת השלישית
ומאז היינו שוחקים אז על איך הרגישה האשמורת השלישית דהיום.

ונפרדנו במבט,
עת כבר בקושי הילך
ואגנו כבר מחורר מסרטן ועדיין לא ידע.

ורציתי לבוא להיפרד בעת גסיסתו הקצרה 
ולא צלח בידי ולא ידעתי למה ולא באתי 
ונקבר.
וביתו עומד גלמוד ויתום.

ובאו בנו ובתו ובאה גם נכדתו ופינו הדברים 
והבית נותר יתום ועירום.

הנה באה לפתחי משימת חידוש דירתו, 
וכל מה שנמצא לי מעזבונו הם שלושה פריטים – 
כסא של פעם עשוי עץ וריפודו אפור, 
טבלת פעילות מוסדות הקיבוץ דאז
ואגורה

כאשר אתה צובע ביתי של אדם שהלך לעולמו  
בכל פעם שאתה עוקר מדף 
או צובע בלבן צלליות אד התמונות
שהיו על הקיר, 

הנך מצפין זכרונות לעמעומם.

ורוחו של ישראל נוכחת ומסכימה,
וביתו נפרד, כתליו ומשקופיו, ארונות בגדיו 

מטבחו ומקלחת באבחת צביעה 
מהורהר מהנהן מתבונן 
ומהדהדת אלי אמירתו 
"שאינך מקריא לקהל אלא קורא".

וכשנגמרה העבודה הזו נפרדנו 
גם הבית וגם אחד האדם העניו הזה,
ועולה התודה על היותו ומותו 

של איש צנוע שלא בקש דבר
הדרת ענוותו מאירה את החיים, 
נפשו אצילה ושפתו נקיה,
ונשמתו עדן.







יום ראשון, 14 באוגוסט 2016

והאדם אדם

אני מבקשת שני ליטר אושר
קורטוב של חסד כטיפה בים
מעט הסכמה אל תנועת אגן

אני מבקשת לבנת ירח של בוקר
אני מבקשת אחר נשימת הפעוט
וחרחורי המושך עוד רגע טרם מות

אני מבקשת כביש מהיר ללא תזוזה
ואותך אני מבקשת לרגע הקשב
תתחשב

כן, זו אני הפונה אצלך ועולה תוכך
זו אני שמבקשת לומר לך איך
שני ליטר אושר הם תנועת טיפה בים

זה ספור חייך ותולדות מותך
מאיר הרקיע אפלת חושך חוסך

והברק הוא אד והאדם אדם

ומותר להרוג

מה מביא אדם אל המרחק העצום מידיעת החסד?

מה גורמים מתגרמים גרמי שמיים לאמור כוכבים שבחוץ.

להיות לפחד כל כך עצום מהאפשרות שהכל שלום,
הכל הסכמה, גם התסכול ואי ההסכמה.

והפחד מרחיק אדם מעצמו עד כדי כך
שהוא נכון לאחוז בנשק.
כאן זה מתחיל.

כשהחיים יוצאים נגד החיים.
כשמלחמת החורמה של האדם באדם,
של טריטוריית חשיבות וכבוד.
של תרבות הפערים.

ומותר להרוג ומותר ומותר להרוג.

עד כדי כך אדם בורח מעצמו
שאסור ואסור לאהוב ומותר ומותר ליהרג ולהרוג.

וידיעת החסד אומרת מעצמה
את החיים
ואת המוות.
שהמת החי ההורג הורג את החי ומת.

והצודק המת שכופה על הפעוט.

ועל הילד.


---

אבל זה לא באמת.
שהחסד גלוי.

וכל פרפורי הגסיסה של שלטון האצולה,
באים לידי ביטוי.

שאם אינך מציב אל מול הצודק, צודק אחר,

אין לו זכות קיום.
שגם הצדק תלוי באי הצדק.

והחסד פורט מרבדי שדות השלח בואכה מזבח הקורבנות.

ואלה, באים. מרוחקים עד כדי כך.
מעצמם.

ו
אחד 1 האדם



יום שבת, 13 באוגוסט 2016

גדלנו בשבי


אנחנו עצמנו, משולים כולנו, לחיות שגודלו בשבי.
ההנחה הזו, או הידיעה הזו, מאפשרת התבוננות נוספת על כל נושא החינוך: שהפתח האמיתי לחירות הוא הילדים האלה שמלמדים אותנו את החירות והאומץ להיות לאנשים חופשיים.

שאנחנו איננו יודעים אלא על פי תחושות הבטן שלנו, ואילו הם, הקטנים, הם שמאשרים לנו בכל פעם מחדש את הכוון הנכון העולה מאליו. אותו כוון של חירות ורצון חופשי.
אלה הקטנים, אשר הרחבנו להם את הכלוב של חייהם אל מעבר לכפייה מתמשכת באוירת שבי - מה שחווינו בעצמנו - וגבולות המתחם המותר בעבורם, אינם נראים או מורגשים.

שכן אין גבול לאהבה, כשמתחם החיים: הבית והמשפחה, מהווה מסגרת טבעית לצמיחתם כבני אדם.

מסגרת טבעית זו אם כך מאפשרת את אותו קיום בהווה, שכן אותם חיים בשבי אשר נראים כל כך נוחים ופשוטים, בפועל הם-הם אשר מרחיקים את החיים מכאן ומעכשיו.

שאותם חיים בשבי מונחים על ידי דאגה.
זו הנובעת כביכול מנסיון העבר - הרווי בחיים בשבי, ומופנית תדיר לעתיד - הנראה כספון בשבי.

ומכאן, כאשר יוצא עכבר השדה לחפש אחר מזונו, קופץ מולו עכבר הבית ומסביר לו עד כמה מסוכן בחוץ, ואיך שם בשדה אין לו את הבטחון שיש בבית. 


זאת, כשעכבר השדה מתבונן בעכבר הבית בתמהון, ואיננו מבין כיצד זה מוכן לוותר על החופש ותחושת החירות הנובעים מחיי השדה - אלה המתמקדים בהווה, ואינם נגררים לדאגות לעתיד או להתרפסות על העבר.

ואלה הילדים, מעלים בכל פעם מחדש את מדרגת החירות לבחינה מחודשת אצלנו.
שהחיים בשבי הותירו צלקות.
ורק המורים האלה, הילדים האלה, המלמדים חירות ועצמאות וחופש, עשויים לרפא את אותה רגישות שמתרגשת באותן צלקות.

שאז, הופכות הצלקות שמעכירות את מראינו או שמציקות ברמת התחושה - לעדות לגבורה.

גבורת רוח האדם, זו המפעפעת בכולנו, אלה ששבויים, ואלה שפורצים את מחסומי השבי, אלה המאפשרים להמון את אשליית השבי או את הרצון להישאר שם, ואלה שהרימו את ראשם אל מעל העדר וראו את האפשרויות הגלומות בהשתייכות לעדר, תוך ביטוי עצמי של הרוח - מתוך אותה תחושה של חירות.

מכך, שבכל מקרה, ובכל דרך, גם אצל המצדדים בשבי (לו מתוך שאינם יודעים שהחירות באמת קיימת) עולה רוח האדם, ומנציחה את חסד התקיימות העולם הזה, כשהיא איננה ניתנת לשליטה.

ומכאן, נמצאת החברה האנושית מאפשרת תמיד לכמה מפניה - לחוות את אותה חירות.

ואנו, המחנכים בבית - לקחנו לעצמנו את שרביט איפשור החירות - גם לעצמנו - דרך חינוך ילדינו.





 ובאדיבותם.


צללית


באולימפיאדת האושר לא ההישג הוא המחסיר
פעימותיים
לא השבח הוא המאשר את שלמות האדמה
שבאדם
בראי המראה המבט בגובה העיניים בגובה
האַיִן
והחירות היא צללית ילד מקפץ חול שפת
הים


יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

להרוג ולהיהרג

אז ככה זה הולך.
בגיל ינקות אנו מגייסים את הפעוטות לצבא ההגנה לישראל במסווה של "חינוך" בתואנות שווא כלפי הורים ש"לא יכולים להתפרנס אם אחד ההורים בבית".
ואז, כשאלה מגיעים לגיל שמונה עשרה, הם כבר מסכימים להרוג ולהיהרג, ואפילו מוכנים להילחם על זכותם זו, "להחזיר למדינה" זו שהשקיעה משאבים וחוקי נאצה על מנת לסגור אותם מאחורי מכלאות הסורגים והחשיבה.


אז, האומללים שמתגייסים להיות חיילים קרביים, כלומר להרוג בפועל, להיהרג בפועל - בתאונות או בלוחמה מטופשת שכולה למען הגנרלים והמנהיגים לכאורה (שערו בנפשכם - ילדים נהרגים למען הבן-ימין), מסיימים את השירות הסדיר (זה בסדר רובם יהיו נלהבים לבוא למילואים, לחברותא ולמען הדגל והגרב, כוכבנית הכפיים - שמייצרת כותרות כמו שפרות מייצרות פרש), ואז חלקם הולכים לטיפול פסיכולוגי שברובהו אינו יעיל שכן תומך בכל ההילך העקום הזה מתחילתו ועד סופו, חלקם נוסעים להודו ודופקים את הראש, שם בית חב"ד אוסף את הנפלטים לחיקו וחלק מאלה יהיו לרבנים גדולים בתרבות האשליה המשיחית, וחלקם חוזר לארץ לאבא ואמא, ועכשיו יממנו להם לימודים מיותרים שעיקרם טיפשות וחיזוק אג'נדת הטירוף.


ולמען שנבין לעומקו של עניין, החיל הגיבור והאומלל שמוציא להורג כי זו הנורמה - ומוגש לתקשורת כשעיר לעזאזל על ידי צבא ההוצאה להורג - יהיה זכאי ללימודים על חשבון המדינה.


והוא יהיה יופי של עורך דין.


ואולי אפילו שופט.