אגורה

שכן היה לי

ישראל בן צבי 

צועד בקר בקר על השביל, על המישור, 

מתרגל את צעידת חייו 

באפודה או ווסט סרוג גם בימי הקיץ.

"אתה הרי תלמיד חכם" היה מאיר פניו אלי,
והיינו משוחחים על הרגשות ועל מזג האוויר

עניין מיוחד היה לו בדבר השאלה 
"האם כאשר אני צועד – גופי ישר?"

ולא היה. 

אבל אמרתי שכן.

פעם כאשר דרשתי בשלומו, 
סיפר על מיחושי מעיים באשמורת השלישית
ומאז היינו שוחקים אז על איך הרגישה האשמורת השלישית דהיום.

ונפרדנו במבט,
עת כבר בקושי הילך
ואגנו כבר מחורר מסרטן ועדיין לא ידע.

ורציתי לבוא להיפרד בעת גסיסתו הקצרה 

ולא צלח בידי ולא ידעתי למה ולא באתי 

ונקבר.
וביתו עומד גלמוד ויתום.

ובאו בנו ובתו ובאה גם נכדתו ופינו הדברים 

והבית נותר יתום ועירום.

הנה באה לפתחי משימת חידוש דירתו, 

וכל מה שנמצא לי מעזבונו הם שלושה פריטים – 

כסא של פעם עשוי עץ וריפודו אפור, 
טבלת פעילות מוסדות הקיבוץ דאז

ואגורה

כאשר אתה צובע ביתי של אדם שהלך לעולמו  

בכל פעם שאתה עוקר מדף 

או צובע בלבן צלליות אד התמונות
שהיו על הקיר, 
הנך מצפין זכרונות לעמעומם.

ורוחו של ישראל נוכחת ומסכימה,
וביתו נפרד, כתליו ומשקופיו, ארונות בגדיו 
מטבחו ומקלחת באבחת צביעה 
מהורהר מהנהן מתבונן 
ומהדהדת אלי אמירתו 
"שאינך מקריא לקהל אלא קורא".

וכשנגמרה העבודה הזו נפרדנו 
גם הבית וגם אחד האדם העניו הזה,
ועולה התודה על היותו ומותו 
של איש צנוע שלא בקש דבר
הדרת ענוותו מאירה את החיים, 

נפשו אצילה ושפתו נקיה,
ונשמתו עדן.