אנחנו עצמנו, משולים כולנו, לחיות שגודלו בשבי.
ההנחה הזו, או הידיעה הזו, מאפשרת התבוננות נוספת על כל נושא החינוך: שהפתח האמיתי לחירות הוא הילדים האלה שמלמדים אותנו את החירות והאומץ להיות לאנשים חופשיים.
שאנחנו איננו יודעים אלא על פי תחושות הבטן שלנו, ואילו הם, הקטנים, הם שמאשרים לנו בכל פעם מחדש את הכוון הנכון העולה מאליו. אותו כוון של חירות ורצון חופשי.
אלה הקטנים, אשר הרחבנו להם את הכלוב של חייהם אל מעבר לכפייה מתמשכת באוירת שבי - מה שחווינו בעצמנו - וגבולות המתחם המותר בעבורם, אינם נראים או מורגשים.
שכן אין גבול לאהבה, כשמתחם החיים: הבית והמשפחה, מהווה מסגרת טבעית לצמיחתם כבני אדם.
שכן אין גבול לאהבה, כשמתחם החיים: הבית והמשפחה, מהווה מסגרת טבעית לצמיחתם כבני אדם.
מסגרת טבעית זו אם כך מאפשרת את אותו קיום בהווה, שכן אותם חיים בשבי אשר נראים כל כך נוחים ופשוטים, בפועל הם-הם אשר מרחיקים את החיים מכאן ומעכשיו.
שאותם חיים בשבי מונחים על ידי דאגה.
זו הנובעת כביכול מנסיון העבר - הרווי בחיים בשבי, ומופנית תדיר לעתיד - הנראה כספון בשבי.
ומכאן, כאשר יוצא עכבר השדה לחפש אחר מזונו, קופץ מולו עכבר הבית ומסביר לו עד כמה מסוכן בחוץ, ואיך שם בשדה אין לו את הבטחון שיש בבית.
זאת, כשעכבר השדה מתבונן בעכבר הבית בתמהון, ואיננו מבין כיצד זה מוכן לוותר על החופש ותחושת החירות הנובעים מחיי השדה - אלה המתמקדים בהווה, ואינם נגררים לדאגות לעתיד או להתרפסות על העבר.
זו הנובעת כביכול מנסיון העבר - הרווי בחיים בשבי, ומופנית תדיר לעתיד - הנראה כספון בשבי.
ומכאן, כאשר יוצא עכבר השדה לחפש אחר מזונו, קופץ מולו עכבר הבית ומסביר לו עד כמה מסוכן בחוץ, ואיך שם בשדה אין לו את הבטחון שיש בבית.
זאת, כשעכבר השדה מתבונן בעכבר הבית בתמהון, ואיננו מבין כיצד זה מוכן לוותר על החופש ותחושת החירות הנובעים מחיי השדה - אלה המתמקדים בהווה, ואינם נגררים לדאגות לעתיד או להתרפסות על העבר.
ואלה הילדים, מעלים בכל פעם מחדש את מדרגת החירות לבחינה מחודשת אצלנו.
שהחיים בשבי הותירו צלקות.
ורק המורים האלה, הילדים האלה, המלמדים חירות ועצמאות וחופש, עשויים לרפא את אותה רגישות שמתרגשת באותן צלקות.
שאז, הופכות הצלקות שמעכירות את מראינו או שמציקות ברמת התחושה - לעדות לגבורה.
גבורת רוח האדם, זו המפעפעת בכולנו, אלה ששבויים, ואלה שפורצים את מחסומי השבי, אלה המאפשרים להמון את אשליית השבי או את הרצון להישאר שם, ואלה שהרימו את ראשם אל מעל העדר וראו את האפשרויות הגלומות בהשתייכות לעדר, תוך ביטוי עצמי של הרוח - מתוך אותה תחושה של חירות.
גבורת רוח האדם, זו המפעפעת בכולנו, אלה ששבויים, ואלה שפורצים את מחסומי השבי, אלה המאפשרים להמון את אשליית השבי או את הרצון להישאר שם, ואלה שהרימו את ראשם אל מעל העדר וראו את האפשרויות הגלומות בהשתייכות לעדר, תוך ביטוי עצמי של הרוח - מתוך אותה תחושה של חירות.
מכך, שבכל מקרה, ובכל דרך, גם אצל המצדדים בשבי (לו מתוך שאינם יודעים שהחירות באמת קיימת) עולה רוח האדם, ומנציחה את חסד התקיימות העולם הזה, כשהיא איננה ניתנת לשליטה.
ומכאן, נמצאת החברה האנושית מאפשרת תמיד לכמה מפניה - לחוות את אותה חירות.
ואנו, המחנכים בבית - לקחנו לעצמנו את שרביט איפשור החירות - גם לעצמנו - דרך חינוך ילדינו.
ואנו, המחנכים בבית - לקחנו לעצמנו את שרביט איפשור החירות - גם לעצמנו - דרך חינוך ילדינו.
ובאדיבותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה