יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

למה לתקן את מה שלא מקולקל?

הייתי  כותב לשר החינוך. 
אבל החינוך סר אל מרות מכוח 
לא מתוך מופת או שירות אל טובת הילד.

הייתי כותב לממונה על ההגבלים
שיגביל במקצת את טמטום החושים
אבל הממונה סר אל היעדר החושים. 

לכן אכתוב כאחד האדם
אל ההורה האחד אל האורה האחת
לאמור הסכיתו אל האיש הזה

אשר כל שניתן לו
זו חירות. 

מעולם לא לימדו אותו לנגן
אלא לבדו.  מתוך חיקוי של נגן מופלא 
אחר.
ושיכלל עוד ועוד. 


בתשע וחצי אצבעות הוא מפלרטט
(זרת ימין לא ממש בשליטה) מפלרטט
עם החליל והאוזן לא שבעה


כעשרים שנה מאוחר יותר לערך
תגלה לו בתו שאינו מנגן כמקובל. 

עניין של איצבוע. 
אז הוא מתקן. וממשיך לנגן. 

---

מוכשר ללא ספק. 
אך לא מבחוץ.  לא מלמעלה.
רק מתוך עצמו. 


---

שחררו את הילדים. 
שחררו את עצמכם. 
הניחו לילדים
תנוחי אמא תנוח אבא 

הילדים הרי כל כך מופלאים.  מעצמם. 
למה לתקן את מה שלא מקולקל?

האזינו.  מענג. 


יום רביעי, 14 בספטמבר 2016

כזבים. כזבי כזבים.

טיפשות, איוולת זורמות בנהרות הקרבן העצמי
על מנת שזה ימשיך להתקיים.
מה טעם יש במשיכת גלי הנהר לגדותיו
אל מקום בו המוות מובטח והחיים מתקיימים מאליהם.

כמה בורות ופחד יש בביעור כל רעיון של טוב וחסד
כמה קטנות מוחין יש בהגיון הצרוף
כמה טמטום חושים מונהג על ידי הפחד. החרדה.

---

מאמין אחד האדם בכל לבו -
למרות שלא הלב הוא המאמין.
בכל לבו ביפי החיים בהווה.
כאן. עכשיו. כשנכדה מצחקקת אליו
ועיניה שחורות ועולמה קסום.

אמונה זה עניין חשוב.
עשרות מונים חשובה הידיעה.
הידיעה שהאמונה היא חלק בלתי נפרד
ממנגנון הנפש בהיותה נדרשת להאמין
שהיא קיימת ולו מתוקף מותה המובטח.

מותה שיתרחש עם הסתלקות
אותו זיק של נשמת הבריאה
בה רבים כופרים בהתייחסות לאלוהיהם.

הידיעה היא אותו מקום מובן מאליו, עליו אין עוררין.
אותו מקום שספק לא מצליח להכות בו שורש.

ואז ניתן לה לנפש להיוולד אל תוך גופה.
ולהתרווח שם. מתוך הקשבה. מתוך שתוף פעולה.
מתוך שייכות. גם לחומר. גם לרוח. גם לאש.

אשליית קיומה של הנפש כל כך מוצלחת
שהיא משתלבת בתוך עולמות רבים,
מתוך תפיסה ייחודית.
וכל תפיסה ייחודית – מרתקת.

---

כמה זעם נדרש היה להישפך באוויר.
כמה כעס ומתח ואלימות נתבקשו
לשחוט להרוג ולחסל לאורך השנים.

כמה השכיל העדר להזיז את ההורגים להיות שוליים.
שוליים יעילים מבחינת ממלכת הפחד לכאורה,
שכן אלה, ההורגים והמבקשים לשלוט באחר,
בפועל נדחקים הצידה. אל הכותרת בעתון.
והעתון הוא כזבים. כזבי כזבים.

אט אט. העדר יורק את זה ממנו.
גם כלכלית. גם מדינית. גם אישית. גם תרבותית.
הכל מתיישר מאליו.

אשליית היכולת להשתלט על הזולת אם כך
מתחילה להימוג גם ביחסי העבודה.
גם ביחסי היא והוא או הוא והוא או הם והם.
גם מבחינת ההרג המלחמתי.


עוד יקרה שיקיא העדר מתוכו את השפוי והנבון.
ואלה, השפוי והנבון עשויים לגלות שהיו אך ורק
פרשים פשוטים בצבא התפישה המאמינה
שזכותה לשלוט באחר.
מטעם האל. מטעם עצמם. מטעם המדע.
מטעם הרפואה. מטעם החברה.
מטעם היותם קרבן.

---

אט אט זה נגמר. ראו את זה. זה נגמר.
והמחליטים בצמתים. מתבלבלים.
העדר לא מסכים עוד.
ומנהיגיו נאלצים להקשיב ולשרת.

---

זמנים טובים.
יהיה קשה.
יהיה אושר גדול.
כבר. התבוננו סביב.

---

וכל זה לא נוגע לך בלב כמו
מילות מספר על מקרה שקרה,
בו יש קרבן ראוי להיפתח אליו
ולהעלות את אשליית הצדק

זו דרכו של עולם
וזה דבר אחד 1 האדם.


יום שני, 12 בספטמבר 2016

פָּרְק הירדן 2016

טקס שבטי מביא את אחד האדם
אל פָּרְק הירדן
וזה מעין סכום פנימי אישי
שמתבקש להמציא עצמו אל מילים -


חיבור
אל האדמה, אל המים, אל קולות הילדים.
אל רקיעת הכוכבים בשמיים.
גאות ושפל ירחיים מחמיאים
אל פתיחת הנשימה
אל פעימת החיים.
אל הפריון המובטח
אל מלאות
אל ההתחדשות שבאין.


רוח הדברים
בין המילים, בין המעשים, בין הקנים.
רוח הדברים נושבת על פני אדמה ומים.
ורוח הדברים מנשב.

והפה הדובר והפה המקשיב,
והפה הנפער אל גלי ההרמוניה
בין דומם צומח וחי.

חברותא
התכנסויות שבטיות לפענוח חלומות של אחרים.
הרבה אלוהים. הרבה אין אלוהים.
השיבה הביתה על פני התשובה הביתה.

מוות
בצד הדרך, על יד המים,
נראה מקום טוב למות בו
בדיוק כמו כל מקום אחר.
אפילו עכשיו.
ויש נתפשים בחכה למות בדיוק כאן.
ממש עכשיו.

הארה
כאשר אדם מתבונן סביבו בהתבוננות מלאה,
כאשר אדם רואה את אינספור הגוונים והצבעים
כאשר אחד האדם מתבונן היטב
הכל מקבל הילת יפי הבריאה.
הארה. זו הארה.

האצלה
כאשר מצביע על הילת יפי הבריאה.
עשוי אחד אדם נוסף לראות טוב.
מי האיש החפץ חיים
פיו מקשיב אל קולות הילדים.