יום שישי, 16 בדצמבר 2016

מיין קינדער שרוליק

"מועצת הביטחון היא הגוף היחיד מבין מוסדות האו"ם שיש ביכולתו להעניש באופן פעיל מדינות בעולם, וזו אחת הסיבות שקבלת מושב במועצה נחשבת למינוי יוקרתי."

---

כשהילדים היו קטנים יום אחד בקשו לקבל עונש. לא ידעו מה זה.
בטח, נענו, הנה למשל עכשיו תקבלו עונש לא לרדת מהספה עשר דקות.
קיבלו.


אחרי עשר דקות כשכבר מותר לרדת מהספה שאלו -
אפשר עוד עונש?
---
גם כשלא גדלים תחת הענשה וענישה אלא האנשה היא העניין
נדרש לא מעט חוש הומור.


ובשביל לראות את ישראל יושבת במועצת הבטחון של האו"ם
ומענישה מדינות אולי כי לא קנו ממנה מספיק נשק, לך תדע,
בשביל לראות את זה
צריך הרבה מאוד עלים ירוקים מאוד ורפואיים מאוד 
לגייס הררים של חוש הומור.


---


שערו בנפשכם, בנט מעניש וצומח לו זקן,
ליברמן מוריד סטירה לאיזה ילד ולוקה בליבו,
וממשלת ישראל כולה מי בשוט ומי במקל,
מענישה את אומות העולם.
והשררה אמנו צוחקת בקול
במגזר הציבורי.


---

מיין קינדער שרוליק,
אנא הלכת?


כלאחר יד

במובן הזה של בריאות
טוב להתייחס אל

הבריאות כלאחר יד
.

אין צורך להפריז ולהגזים באיזון מדומיין ומכוון - מתוך מודעות.

אלא מעת לעת להעלות את העניין הבריאותי 
אל המודעות ולבחון היבטים שונים;
או התנהגויות שונות

או תפישות או דפוסים שונים,
אשר נמצאים מתאימים או לא מתאימים עוד -
כזרימת החיים השוטפת.

מניחים לבריאות להיות כלאחר יד,
למחלה לבוא כלאחר יד, 
כאשר מדובר במחלה שבאה
לעורר ולחזק את המערכת החיסונית
,
במובן של מחלה עונתית,
מחלה שאיננה כרונית דווקא,
לתת לזו לבוא בזמנה 
ולהבריא ממנה בספונטניות.

ללא ההעמסה של טיפולים שונים, תרופות 
או אפילו לווי אנרגטי מוגזם.

עם זאת, על מנת להיות מסוגלים 
להעלות את הסגולה הזו 
של

בריאות כלאחר יד

כאשר עולה המודעות אל הבריאות 
ואל ההרגלים ואל השינוי המתבקש - 
זה שלעולם הגוף מצביע עליו; 
אותו שינוי שהמודעות מודעת לו ומעלימה עין,
כלאחר יד, אלה ההיבטים המתבקשים
מעת לעת
לבחינה מחודשת
:
אלו הן הזיקות? 
אלו הן הדמויות? 
אלו הם הסיפורים? 
אלו הם ההסברים,
הניתנים והמצדיקים את 
התפישה האישית
בדבר מי אני 
ומי 
אני חושב שאני. 
או אני חושבת שאני.

הפער בין מי שאת היא - תהי אשר תהי,
ובין מי שאת בפועל תהא אשר תהא,
איננו פסול
.
לא הוצא מתוך תבנית פער מסוים
ונפסל כפסל, אל דמותך המלבבת.

אלא הפער הזה 
הוא היבט של פעימה של חיים.

וטוב לה
למי שאת חושבת שאת היא

לקבל את מי שאת היא
באהבה ובשמחה גדולה.

כלאחר יד.



יום שני, 12 בדצמבר 2016

במלחמה כבר הפסדנו

במלחמה כבר הפסדנו.
אנחנו יכולים להצטייד במיטב השריון.
לעמוד בשדה הקרב חמושים מכף רגל עד ראש.
כגולית.

במלחמה כבר הפסדנו.
צוללות משוכללות, מטוסים חמקנים, טילים חכמים, מטוסים ללא טייסים ורחפנים מעולים.
הטובים כבר לא לטיס והטובות כבר לא לטייסים.

במלחמה כבר הפסדנו.
האויב המדומיין הוא שניצח אותנו.
האויב בפועל הוא אנחנו עצמנו.
האויב בפועל הוא אובדן עמוד השדרה של בני אדם בוגרים.
הילדותיות שמתאפשרת כאג'נדה.
המשיחיות שמשתלטת על מרכזי התקשורת.
הקרבנות שמבקשים לשלוט בנו.

שנאת חינם ניצחה אותנו.
אין חדש תחת השמש.

במלחמה כבר הפסדנו.
אנחנו יכולים להתחמש בכל תחכום אפשרי.
ונמשיך להפסיד.

דרך ארץ קדמה לתורה,
וכשאין דרך ארץ לא יכולה להיות תורה.
אנחנו מסכימים לרמיסת דרך הארץ תחת מגפי הצורר הדתי, המשיחי, הפנאטי, שמרשה לעצמו להצדיק מוות הרג וכפייה בשם איזשהו אלוהים.

במלחמה כבר הפסדנו.
שננצח בשלום?

תודות.








יום שישי, 9 בדצמבר 2016

פייסבוק מטרידים אותי.

פייסבוק מטרידים אותי.
זה מטריד.
כי אני משותק.
ופייסבוק חושבים שאני מסכים.
אבל אני משותק מבהלה.
אני לא רוצה ופייסבוק חודר.
שם לי פרסומת במסווה של
אולי אני רוצה לפרסם מודעה זו.
אני לא. ואני לא יכול להגיד לא שאני לא.

פייסבוק ממש חודר לי
ואני משותק.
ופייסבוק ממש בטוח שאני מסכים.
אבל אני לא.


ויום יבוא.
בו אשתחרר.

לא, לא אתבע אף אחד.
כי בית המשפט לא נועד לעשות צדק.
אי אפשר לעשות צדק.
הצדק הוא ההצדקה למתרחש.
הניסיון לתקן עוול או להצביע עליו
הוא החסד המקיף.
החסד המקיף לא בא חשבון עם אף אחד.


זה לא צודק.
זה לא צודק שילדים מוזנחים אל גורלם,
בו יושבים כאלה שחושבים שיש כאן איזו הסכמה.
אין.
הם משותקים הילדים.
הם משתוקקים ואסור.
נזרקים אל אומנה חסרת בגרות, מבוגרים ומטפלות ילדותיים שרובם הגדול ורובן הגדולה (בשביל הפמיניסטיות) חווים בלבול עצום, ערבול של רגשות הנמשלים כולם לאהבה ופחד.
ואליו תשוקתך והוא ימשול בך, ואל האהבה תשוקתך והפחד מושל בך.


אל שם נזרקים הילדים,
אל הסוהר והסוהרת המבוהלים,
המוזנחים, הבודדים,
המאמינים שזה הכל בחוץ.
כי מבחוץ חדרו אליהם בכוח
והם  היו משותקים.
ועכשיו הם החודרים.
ועכשיו הם המסכימים.

---

די.
אמרתי לה די. מספיק להלקות את עצמך.
הניחי לך מעט מנוחה. מגיע לך.
די.

---

בזמנו הגדיר אחד האדם את המונח 'מוכה חסד',
לימים נכנס אותו אחד האדם ל'תענית הודיה'.
---
תודות






שאפו לבנטיהו ולשקדיהו

אפשר שזה ייראה קצת מוזר.
אבל שאפו לבנטיהו ולשקדיהו ולמחנה הימין הקיצוני, המשיחי.
מחאו כף לסמוטריץ' וליוגב ולדי ניין ולמיין קאמף.

הריעו למנהיג הבלתי מעורער, הבובה ביבי או הביבי בובה שתלוי מהיכן מסתכלים שהבובה ביבי רוקדת לצלילי הבנטיהו סמוטריצ'יהו וכן הלאה... בעוד הביבי בובה מחולל לצלילי חליל בנו והשררה שהיא כידוע אמנו נותנת בראש.

הריעו למחנה הימין.
כמעט ארבעים שנה השלטון בידיכם, ארבעים בגדול, בלי להיכנס לכמה שנות פרס ורבין שלא ממש הפריעו, ואם הפריעו – סולקו, לא בתקשורת. בפועל.

ארבעים שנה היה צריך לחכות לפה גדול רגב ולזחוח הבערות שהוא הוא הנותן ונוער בקולו את תפילת החזן והאורן מט ליפול מהבושה.

ארבעים שנה לגיוס עיתונאים נבערים מדעת, ילדותיים, מעריצים עריצים ומקשקשים ללא הרף.

נותרו שניים שלושה עיתונאים. יטופלו?

ארבעים שנות מאבקים פנימיים וחוסר אחדות, ללא עמוד שדרה אלא רק שנאה כמכנה משותף. שנאת ערבים, שנאת זרים שנאת השמאל.

סוף סוף אתם עושים את מה שאתם טוענים שנכון לעשות. כובשים את הארץ ומביאים גאולה פשיסטית לעם הדפוק והטיפש הזה.

בית המשפט העליון? רק הקדוש ברוך הוא פוסק, ואנחנו נגיד לכם מה הוא פוסק. ושלא תעיזו להתערב – כה אמר הסמוטריץ' לשופטים.

ממלכתיות? קשקוש, קיסרות!
לאשת ראש הממשלה יש סמכויות להטיל עליו מורא והעם שותק ובוחר בפסיכולוגית שעובדת בשידור הציבורי. שוב ושוב.

דמוקרטיה? עוד רגע ותקבלו גם שאפו על השתנה בקשת על בית המשפט העליון, והממשלה שופטת מחוקקת ומושלת והעם מריע.

קדימה, תבצעו.

אחד האדם שוקל לבקש מקלט מדיני בקנדה או משו כזה.
אז אם אפשר להזדרז עם הפאשיזם.
יהיה נהדר.

כל הכבוד לימין, לבן ימין, בובה של ביבי ביבי של בובה.

---

כן, בניכר.
כשהבית יהודי והזין יהודי,
בניכר.

תודות



יום שישי, 2 בדצמבר 2016

תולדות

"אני רציתי להגיד לכם שאני חושב שנעשה עוול לטלי.
אני חושב שצריך לספר לה מה קורה במשפחה הזו, לספר לה את כל הפרטים,
למה אני הייתי צריך לשמוע שאתה התגרשת אבא רק כשהייתי בן שתים עשרה?
אז אני החלטתי שטלי לא תגדל ככה. היא כבר תכף בת שבע ואין לה מושג.
ואני רוצה להגיד לכם באופן חד משמעי שאם אתם לא תספרו לה. אני אספר לה.
ואני לא מתווכח על זה".

כך החצפתי פני אל אבי ואל אשתו השניה,
אמה של אחותי הקטנה שהיתה קרן אור בחיי,
שהיתה שלי.
אחות שלי.

---

הייתי בן שש עשרה וזה נאמר כשבאתי לסופשבוע
מהפנימיה הצבאית תל אביב.
לבוש תחפושת של חיל.
איש צעיר. שובר באחת את הסכם השתיקה.
ללא חת. בלי פחד.
שזה היה מאוד יוצא דופן.

---

בערוב ימיו, ממש לפני שהלך לעולמו,
בשיחה בארבע עיניים,
ציין בפני אבי תכונה אחת שמצא בי ראויה.
"הנך אמיץ מאין כמוך" אמר לי.
ובמלה אחת הפך את טיפשותי המרהיבה על פניה.

---

פטרו אותי במשיכת כתף.
הבטיחו שיסבירו לה לאחותי את סבך הקשרים המשפחתיים,
גרוש ואלמנה, יתומים, חצאי אחים.
שתיקה ומדלית כבוד עם ארון זכרון.

ולהם, השניים, אבי ואשתו ניצולי השואה,
שתיקה יפה לשגעון.

---

עברה יותר משנה כשנפל אסימון שלא בוצע.
לא ספרו לה כלום.

ונפתחה שיחה.
ילדה בת שמונה לערך ובחור בן שבע עשרה לערך משוחחים
והוא מספר לה שהוא בכלל מאמא אחרת,
ושאר האחרים בכלל מאבא אחר

וכך מצוייר החורש שמרכיב את המשפחה שלנו לפניה, נפרש.

והיא לא מופתעת אלא מסתקרנת ושותה הכל בצמא.

ומרצינה.

ואז עוברים לקדמת הבית ומשוחחים.
שיש להבין שבין השניים קריצה ודמיון בלתי נתפשים.

ומדוע נחרץ לשם אחד האדם והוא צעיר בימיו לדאוג לאלה -
לכשהבין שההטרדה והעוול של השתיקה והבריחה והנתק מכל ביטוי אישי,
שהבושה והאשמה מתלווה לגירושין ולאלמנות ולמציאות החיים היא המשך ישיר לזוועות,
אז הבין שלמרות שזה לחם חוקו שלו - לא מתאים כלל שאחותו הקטנה –תגדל גם כך הלאה.

אלא הדברים יהיו פרושים לפניה, ללא פירוש.
אלה תולדות.
אהובה.
אלה תולדות.

---
ומתוקף הנסיבות |נעלמתי מחיי 
הילדה המצחיקה
שאוהבת כל כך לצחוק ולהמציא ספורים ולדבר שעות
שאהובה כל כך -כשעזבתי את מחנה הריכוז המושלם בסביון,
אל בזבוז הזמן הנורא בצבא ההגנה,
ששם הלכתי על מנת למצוא עם מי אוכל להתגלגל
אל תגלית המשפחה המופלאה האפשרית.

וזו מתקיימת כבד מעל שלושה עשורים:
שכך, שבעה מופלאים אישיים ועוד שניים כבר בדור הבא,
שכך חיים בשבט בו העזרה ההדדית לא רק קיימת
אלא אפשרית.

וזה לא מעט.



תודות