נעדר שיח

אל תתנו לילדים נשק.
אז הם לא יהרגו.

צבא מקצועי, וולנטרי, מגיל 21, אחרי טוהר ראשון.

משטרה מקצועית, משובחת, משכורות עתק, נתונים מעולים.

לשמור על הסדר זה שליחות,
לא ביטוי אישי של אלימות,
זה עניין לאנשים בוגרים.

לתת לילדים נשק זה פשוט טיפשות.

---

אין שום שכל ישר בפגיעה באחר.

ככל שנימנע מהפגיעה באחר
נימנע מפגיעה בעצמנו

כי זה אותו אחד.

כשאתה פוגע בה אתה פוגע בעצמך.

כשאתה פוגע אתה פגוע.

שההיבט המשיחי נעדר שיח.

נעדרת ההקשבה.
הכניסה לעקבותיו של האחר.

למידת דרכו על מנת להניח סעד,
או לקבל, או ביחד.

---

התעקם להם לחסרי תשומת הלב ההורית,

לחסרי הגיבוי הרגשי על שלל התסכולים,

למחונכים, לכפויי האופן והמקום והזמן

למאמינים הגדולים שזה. כל זה

לטובתם.

ובפנים.

ממש בפנים.

בבפנוכו של הבפנים ממש.

בגרעין של כל זה,

בלב האטומי של העניין הזה,

אנחנו יודעים שזה לא.
זה לא היה לטובתנו

וזה לא לטובת ילדינו.

כמעט חיוך עולה אצל השכל הישר 

אל מול האירוניה הנוראה מכולם,

זה לא לטובת אף אחד.

גורנישט.

---

עכשיו אתם ככה בטח מעלעלים בסבות והצדקות לכפייה.

אין צורך, הנה, חינם,
אכפתיות.

בשם האכפתיות
אני יכול לכפות על ילדי גבולות.

לא יכול.

חייב. זו חובתי. האישית, ההורית.

מתוך טובתם.
כפי תפישתי כהורה.

ונראה מישהו מתווכח איתי על טובת ילדי,
כאשר היא איננה אלא טובת צמיחתם הבריאה,
הנפשית והרגשית, גם אם תסכוליהם לעתים קשים גם לי מנשוא,
שכן גם עליי כהורה להתבגר.
להתבגר מעצם הורותי,
מתוך הוראתי.
ומי מלמדני את אלה בעל כורחי?
ההקשבה וההתבוננות והראיה את טובתם.

---

שהנני הורה למופת בכל מקרה. גם כשאיני מתנהג למופת. גם תוך זיוף עצמי, או חולשה

ובאות עיניים חקרניות סקרניות ותמימות ומבקשות לדעת ולהרגיש אהובות.
למרות ואף על פי שלפעמים העולם נחרב ממש,

והדרמה גדולה והבכי זועק לשמיים, ואפילו אם צריך לבכות כי כואב ולצרוח כי מפחיד ולעצבן כי עייפים ולצחוק אל תוך רכותה המנחמת של האהדה והאהבה הבסיסיים
שהם הבסיס לקיום המשפחה.

אז עכשיו,

כשמתבוננים בילדים קטנטנים שמגויסים להגיע למעמד בלתי אפשרי. ניתן לראות כיצד חייל הבדיל משמש כראוי למי שמקריב את זבח קרבתו לעצמו, לשכלו הישר, להיות כבובה פוליטית, להיטלטל בין השכל הישר שטוען שיש להימנע מפגיעה ומהיפגעות ככל הניתן, לבין ההצדקות המובאות לפתחו כחדשות אחרונות.

ואז הילד הזה נשלח להיות בסיטואציה
שבה ההוצאה להורג הינה בלתי נמנעת.

הקלות הבלתי נסבלת שזה קורה איננה בשל מחדל מקומי. אלא בשל היעדר שכל ישר חברתי. דתי בעיקרו, שאין לך כמו הדת לנכס לעצמה אמת מוחלטת עד כדי כך שהיא מצדיקה - פגיעה באחר. 

במיוחד אם הוא לא יהודי. או לא יהודי דתי. או לא מוסלמי. או לא מוסלמי דתי. וכן הלאה.

וכשהיעדר השכל הישר בוטה כל כך,

מה לו לעדר להלין על המוציא לפועל?

אז ניתן לשבת ולצקצק אי אי אי
והחוננים מראש מקשקשים איזה אתנן פוליטי
אבל כל זה לטובת מי?

טובת הילד וזה ממש לא פוליטיקלי קורקט,
היא הדבר האחרון שמעניין את ליבת התרבות המשיחית; הצודקת, המסרסת, המקצצת, המצקצקת וחסרת המוח בהנחה שהמוח אמור להחזיק שכל ישר.

אל תתנו לילדים רובים.
אל תשימו עליהם מורים.

---

הקפידו בשכל ישר.

עד כמה שניתן.