הבישן למד / למידת מידת הלימוד / הנחת הדעת / קרוא וכתוב

הביישן למד

איני יכול ללמדך דבר. אני יכול להעביר אליך את ידיעתי, את דעתי, אני יכול אפילו להסביר לך בפשטות ובבהירות את כל אשר באמתחתי ועדיין איני יכול ללמדך דבר.

אני יכול בהחלט ללמוד ממך. מבטך מאפשר לי לראות את עצמי בעיניך, אני חש את חמימות לבך ויודע שאדם באשר הוא אדם הוא לעולם אתה. אני יכול לציין בסיפוק רב שגם אני אדם. שכך משתקף מעיניך.

ואתה הביישן, בעל כורחך למד אתה. שמבטך הזוויתי יודע לסרוק את היש והאין מפינת התבודדותך. יהיר בצניעותך, ושומר לעצמך את ידיעותיך.

אתה, הביישן בענוותך בוא והאר את עינינו וספר לנו את לימודך המעמיק, רב השנים, שספון בהתבוננות שקטה, תבונה ובינה, למד אותנו מצוף חוכמתך את לימודך הזה.

אינך יכול ללמדנו דבר. אתה יכול להעביר אלי את ידיעתך, את דעתך, אפילו להסביר בפשטות ובבהירות את כל אשר באמתחתך ועדיין אינך יכול ללמדני דבר.

אבל אני יכול ללמוד ממך המון.

----

למידת מידת הלימוד

כפי שנאמר לביישן, אין אנו יכולים ללמד את הילד דבר. אנו יכולים אך ורק להניח לו את הסביבה האופטימלית בעבורו, על פי תפישת עולמנו. בכל מקרה תנועה זו של לימוד או למידה לעולם עולה מתוך האדם עצמו, ונמצא האדם לומד על פי הניגון הייחודי לו.

כאשר בוחנת הנפש את מידותיה היא  מקבלת ידע על פי מידותיה.
מידותיו של האדם הם ביטוי ייחודו, ומתוך ייחודו, במידותיו, בפשטות ובתואם, לָמֵד האדם את מידותיו - למידותיו. בורר האדם את לימודיו מתוך נסיבות חייו. גם אם מאשר האדם כי הוא יודע משהו בתעודות ובתארים, עדיין ידיעותיו סלקטיביות על פי הפן הייחודי לו.

כך, כאשר אני טוען שלמדתי משהו, הרי שלימוד זה מקיף רק את מה שהעלה בי גירוי, מה שעורר את סקרנותי דיה שנפתח הפתח ללמידה, ומכאן הידע שהפנמתי מצביע על תפישתי הייחודית, על מי שאני הוא.

בכל מקרה החיים והמציאות הם האגם העמוק והרחב ביותר ממנו יכול האדם, כילד וכבוגר, לדלות את מקורות לימודיו. דליי לימודיו מתמלאים וממלאים את חירות תפישתו מתוך נביעתו הטבעית. ומכך, בהסכמה שקטה נוכל אנו עצמנו ללמוד מכך רבות. ולהכיל את חסד מעיין החיים בעת הזו, ברגע זה ממש, על פי לבנו, מאוויינו ושלמות חיינו.

על פני ללמד את הילדים, יש ללמוד מהם. על פני לחנך אותם תוך האדרת הכפייה השרירותית, לחנוך אותם בדרכם, בהענקת הנסיבות הטובות ביותר בעבורם.

כל אדם לומד בדרכו, בקצב שלו, ובכל מקרה ילמד את מה שמעניין אותו בלבד. בבוא הבוגר לדון בסוגיית לימודיו של הצעיר, טוב אם יתחיל הוא עצמו בתנועה של למידה כלפי הצעיר.

התבוננות ולמידת כל ילד, בעין אוהבת, שרואה את החן וההתלהבות, את הסקרנות המהולה בתמימות, בשלוב שכל ישר הבוחן מהן נטיותיו הטבעיות של הילד, ללא כל ציפיות,  עשויים לגלות האם הילד הוא חולמני, נמרץ, נוח לבריות, נוח להתפרצויות, נוטה לפעילות פיזית, נוטה לאומנות, מוזיקה, איזה כלי במוזיקה, סגור בתוך עולמו,  וכן הלאה.. למידת הילד אם כך תאפשר לנו להניח בעבורו את הנסיבות הטובות ביותר.

כל עוד תנועה זו של הילד טבעית וזורמת להשקפתנו, גם אם דעתנו אינה נוחה מאופיו של הילד – שלעולם תצביע על חוסר נחת מעצמנו בדיוק באותה נקודה – כל התערבות מצדנו תהיה מיותרת. נהפוך הוא, גיבוי דרכו של הילד מתבקשת דווקא באותם מקרים מיוחדים של ילדים שאינם מתנהגים כמצופה מהם.

יש להניח להם ללמוד בדרכם ולהימנע ככל הניתן מלכפות עליהם תחומים שאינם שייכים לחייהם בהווה. העמסת דאגות מפני העתיד מתוך אותה תפישה בוגרת הרואה בעיקר את העבר והעתיד איננה רלוונטית לעולמו של הילד.
כאשר הילד, שחייו מתרחשים בהווה מתבקש לרכוש כלים כי מחר יידרש להם, הריהו משתומם שכן כל הכלים להם הוא נדרש – על פי תפישתו - קיימים כבר עכשיו. כאשר מבשיל הילד למתוח את זמן ההווה שלו ומכניס בו עתיד אפשרי ועבר סובייקטיבי, הרי לימוד זה של מתיחת הזמן בהחלט יניב את המחשבה לעשות היום למען המחר. עד אז כל ניסיון לכפות על הילד למידת כלים לא רלוונטיים - שאינם מעניינים אותו - ילמֵד את הילד בעיקר כיצד להוות ולחוות חוסר תכלית, טעם תפל. עניין זה של חוסר תכלית או תפלות אמנם הוא חלק מהחיים אך טוב להמעיט במינונים של אלה.

הנחת הדעת

אמונה גורפת מצביעה על כך שעמדתו של האדם נשענת על דעתו, הדעת שלו מורכבת מדעותיו וידיעתו מושתת על מידע, ובכל המקרים אין הדברים כך. עמדתו של האדם, דעתו, דעותיו וידיעותיו כולן במובן הזה הן עדותו האישית למסכת חייו, וכולן נובטות מאישיותו הייחודית לא כל קשר לידיעותיו. עדות זו מצביעה על ידיעתו הפנימית, הספונה באמונותיו. אז מגייס האדם ידע ספציפי, המוכר לו, על מנת לייצר רצף הגיוני המקיים את העדות הזו האישית, להנחת דעתו.

כאשר ניתנת החירות הזו בידי האדם לברר ולברור לעצמו את הידע הרלוונטי לדעותיו, אמונותיו, סגולותיו האישיות, הגופניות, היצירתיות, הריהו מגיע לאותו מקום של הנחת דעתו בדרכו.

בכל פעם שאנו כופים ידע לא רלוונטי על עצמנו, אנו משלמים מחיר. ידע רלוונטי הוא המאיץ אל לימוד. כאשר ניגש הילד אל מנוע החיפוש באינטרנט ומקבל שפע של מידע בנושא המעניין אותו, יהיה אשר יהיה, יכול הוא לברור ביתר קלות ושמחה את הידע הרלוונטי לו עצמו, לשם לימודו והתפתחותו, לשם העונג שבדבר ולשם שעשוע. עדיין ידע עובר שם, מתרחש שם לימוד ספונטני, עשיר ובלתי נלאה.

דווקא בתקופתנו כשכבר אין צורך למלא את המקרר בכמויות של מזון, שכן מעבר לפינה המזון נגיש, טרי ומיידי, ראוי לבחון את ההיבט הזה שאין צורך למלא את ראשו של הילד בידע ספציפי. שכן המידע זמין ומהיר, ופתוח לחקירה ולימוד העולים באופן טבעי מתוך חיוניות הצמיחה.

קרוא וכתוב

אותם כלים רלוונטיים לחיים, למשל קריאה וכתיבה נלמדים באופן ספונטני, בדיוק כפי שרוכש הילד את שפתו, לומד להתבטא במילים ולהבין את זולתו דרך הקשר הזה של דיבור, או כפי שלמד לינוק, להתהפך, לזחול, לעמוד, ללכת ולרוץ. שכן, קריאה וכתיבה הם כלים פשוטים לרכישה בסביבה האנושית. כאשר ההורים משתמשים בכלים אלה, וכל הסביבה משתמשת בכלים אלה, ויש שם דברים מעניינים באמת, יהיה זה מפליא שילד הגדל על פי דרכו - יוותר על כלים אלה. במילים אחרות: אין כל ספק שכלים אלה של קריאה וכתיבה חיוניים בעולם הזה ולכן אין כל חשש שהילד יתעלם מאלה.

כל ילד לומד בדרכו ובזמנו. גם אם למד הילד במסגרת של בית הספר לקרוא ולכתוב בגיל שבע, במקרים רבים לימוד זה, הכפוי, לא מניב את השימוש הספונטני בכלים אלה, ולעתים אף דוחה את השימוש בכלי הזה של קריאה וכתיבה. אז, ילד שיודע קרוא וכתוב אינו קורא או כותב אלא אם כן אלה נכפים עליו. בתנאים אלה אין זה מפליא שרבים מוותרים על ההנאה שבקריאה ובכתיבה. שאם נניח את היד על הלב, נוכל לראות כיצד רבים מאתנו הבוגרים לא קוראים להנאתם ולא כותבים להנאתם.

יש ילדים רבים שמעדיפים לדחות את רכישת הקריאה והכתיבה עד לגילאי שמונה או תשע או אף יותר. כל ילד והקצב שלו ובדרך שלו. יש שיעדיפו ללמוד בעיקר דרך הכתיבה ורק אחר כך יגלו את הקריאה, ויש שהפוך. יש שיעדיפו לעבוד עם חוברת עבודה ויש שיעדיפו לקרוא שלטי חוצות. כך או כך, מתוך עניין פנימי עולה למידת הילד את מידותיו, ואת הכלים והאמצעים הטובים ביותר בעבורו להתפתחותו. כלים אלה עולים מתוך המציאות, מתוך החיים עצמם. היכולת שלנו ההורים להניח לו לברר את דרכו, היא אותה יכולת שלנו לברר את דרכנו - האישית, הזוגית, המשפחתית.

לימוד אינסופי מתקיים מרגע לידתנו ועד לנשמת אפינו האחרונה. לימוד זה מתרחש בכל מקרה גם אם לא משכילה העין המתבוננת להבחין שם בלימוד. אותו תלמיד שנתפש כאילו אינו לומד חומר מסוים, בהחלט לומד את כוח השררה ואת כוח המרד. אותו ילד שמוכיח כי למד את הנדרש, חרף חוסר העניין שלו, למד בעיקר את כוח הריסון, או במובנים רבים את כוח הריצוי.

כך לגבי קריאה וכתיבה וכך לגבי כל שפה שהיא. גם מתמטיקה וגם מוזיקה הן שפות. הידע המתבקש בעבור האדם נמצא מתקבל על ידו בהתאם לדעתו שלו. טוב להנכיח את הנסיבות הטובות ביותר בעבור הילד על מנת שיוכל לרכוש דעת בדעה צלולה, ולקנות ידע רלוונטי לחייו, יהיו אשר יהיו.

עיקר הלימוד של הילד עולה מתוך משחק. משחק חופשי, ספונטני, העולה מתוך שמחה, מאפשר לילדים למצוא את מקומם הטבעי בתוך הקבוצה ברמה הרגשית-נפשית, וללמוד דרך קבלת ידע אחד מהשני. ידע עובר בכל מקרה, לימודים מתרחשים מאליהם כאשר הילד שוחק את משחקיו.

לעתים קרובות, מתוקף היותם קטנים, ככל הגורים, נטיית הילדים לרוץ על פני ללכת, לצעוק או לצרוח על פני לדבר בשקט, מבקשת את הנסיבות המתאימות למשחקיהם.

אם כך, אפשרויות הילד לשחק, הן במשחקי פעולה והן במשחקי חשיבה או מחשב, הם הבסיס ללמידתו. הנחת אפשרויות מגוונות לפתח בחירותיו של הילד לשחק, היא המפתח המתאים ביותר לשערים אלה של למידה. למידה מתמשכת זו מייצרת את אותו לימוד לאין שעור.