שם, באיך שהדברים נאמרים מבוטא המצב הרגשי של הדובר.
יחד עם זאת בקשב המתבקש יש להניח את הביקורת, הדעה והשיפוטיות בצד ולקבל שהרגשת האחר איננה ניתנת לוויכוח, כך הוא, הדובר מרגיש. אם הדבר הגיוני או לא, נכון או לא, כך הוא מרגיש. וזה המפתח לתקשורת.
ההתייחסות להרגשת הדובר מתבקשת בעיקר. מתוך כך יש להקטין את המשקל לתוכן הדברים.
הילך הרוח של הדובר הוא הבסיס לתקשורת.
גם הילך הרוח של כל הנוכחים או המשתתפים בשיח או באירוע בו יש רצון לשפר תקשורת הוא הבסיס לתקשורת טובה.
---
הקשב הזה טוב שיתורגל כך -
חוזר על מילות האחר בראשך, כהד.
על המילים ועל האופן בו זה נאמר, ממש, עם אותה אינטונציה וכן הלאה.. אפשר אפילו להעמיק ולנשום כמו האחר. לעמוד כמוהו, וממש להיכנס לנעליו, עד שחש את תחושתו – דרך גופך.
טוב להתאמן על הקשב הזה על ידי האזנה לשיחה של שניים אחרים, כך שלא אל המתרגל מופנים הדברים, אז ניתן ממש להיכנס לנעלי אחד הדוברים או יותר.
כאשר משתכלל הקשב הזה אפשר לחוש את הילך הרוח של יותר מדמות אחת.
ראיית הילך הרוח של האחר דרך רוח הדברים - היא התמקדות באופן בו הם נאמרים, מושרים, נשרקים דרך מיתרי הקול; בשירה; ביבבה; בצעקה; בחיוך; בשלווה וכן הלאה...
אין הדברים פשוטים כאשר הדעה האישית מתערבת.
הנחת הדעת בצד, תניח את הדעת, כך שבאמצעות הקשב לאדם עצמו, תקשורת זורמת, יעילה ומאזנת
אפשרית בהחלט.
וכשתגדיל לתרגל, תוכל להקשיב אל רוח הדברים
הנושבת מפיך.
שזה כלי תקשורת עצמית.
שלא יסולא בפז.
שזה כלי תקשורת עצמית.
שלא יסולא בפז.
