יום שישי, 16 בדצמבר 2016

מיין קינדער שרוליק

"מועצת הביטחון היא הגוף היחיד מבין מוסדות האו"ם שיש ביכולתו להעניש באופן פעיל מדינות בעולם, וזו אחת הסיבות שקבלת מושב במועצה נחשבת למינוי יוקרתי."

---

כשהילדים היו קטנים יום אחד בקשו לקבל עונש. לא ידעו מה זה.
בטח, נענו, הנה למשל עכשיו תקבלו עונש לא לרדת מהספה עשר דקות.
קיבלו.


אחרי עשר דקות כשכבר מותר לרדת מהספה שאלו -
אפשר עוד עונש?
---
גם כשלא גדלים תחת הענשה וענישה אלא האנשה היא העניין
נדרש לא מעט חוש הומור.


ובשביל לראות את ישראל יושבת במועצת הבטחון של האו"ם
ומענישה מדינות אולי כי לא קנו ממנה מספיק נשק, לך תדע,
בשביל לראות את זה
צריך הרבה מאוד עלים ירוקים מאוד ורפואיים מאוד 
לגייס הררים של חוש הומור.


---


שערו בנפשכם, בנט מעניש וצומח לו זקן,
ליברמן מוריד סטירה לאיזה ילד ולוקה בליבו,
וממשלת ישראל כולה מי בשוט ומי במקל,
מענישה את אומות העולם.
והשררה אמנו צוחקת בקול
במגזר הציבורי.


---

מיין קינדער שרוליק,
אנא הלכת?


כלאחר יד

במובן הזה של בריאות
טוב להתייחס אל

הבריאות כלאחר יד
.

אין צורך להפריז ולהגזים באיזון מדומיין ומכוון - מתוך מודעות.

אלא מעת לעת להעלות את העניין הבריאותי 
אל המודעות ולבחון היבטים שונים;
או התנהגויות שונות

או תפישות או דפוסים שונים,
אשר נמצאים מתאימים או לא מתאימים עוד -
כזרימת החיים השוטפת.

מניחים לבריאות להיות כלאחר יד,
למחלה לבוא כלאחר יד, 
כאשר מדובר במחלה שבאה
לעורר ולחזק את המערכת החיסונית
,
במובן של מחלה עונתית,
מחלה שאיננה כרונית דווקא,
לתת לזו לבוא בזמנה 
ולהבריא ממנה בספונטניות.

ללא ההעמסה של טיפולים שונים, תרופות 
או אפילו לווי אנרגטי מוגזם.

עם זאת, על מנת להיות מסוגלים 
להעלות את הסגולה הזו 
של

בריאות כלאחר יד

כאשר עולה המודעות אל הבריאות 
ואל ההרגלים ואל השינוי המתבקש - 
זה שלעולם הגוף מצביע עליו; 
אותו שינוי שהמודעות מודעת לו ומעלימה עין,
כלאחר יד, אלה ההיבטים המתבקשים
מעת לעת
לבחינה מחודשת
:
אלו הן הזיקות? 
אלו הן הדמויות? 
אלו הם הסיפורים? 
אלו הם ההסברים,
הניתנים והמצדיקים את 
התפישה האישית
בדבר מי אני 
ומי 
אני חושב שאני. 
או אני חושבת שאני.

הפער בין מי שאת היא - תהי אשר תהי,
ובין מי שאת בפועל תהא אשר תהא,
איננו פסול
.
לא הוצא מתוך תבנית פער מסוים
ונפסל כפסל, אל דמותך המלבבת.

אלא הפער הזה 
הוא היבט של פעימה של חיים.

וטוב לה
למי שאת חושבת שאת היא

לקבל את מי שאת היא
באהבה ובשמחה גדולה.

כלאחר יד.



יום שני, 12 בדצמבר 2016

במלחמה כבר הפסדנו

במלחמה כבר הפסדנו.
אנחנו יכולים להצטייד במיטב השריון.
לעמוד בשדה הקרב חמושים מכף רגל עד ראש.
כגולית.

במלחמה כבר הפסדנו.
צוללות משוכללות, מטוסים חמקנים, טילים חכמים, מטוסים ללא טייסים ורחפנים מעולים.
הטובים כבר לא לטיס והטובות כבר לא לטייסים.

במלחמה כבר הפסדנו.
האויב המדומיין הוא שניצח אותנו.
האויב בפועל הוא אנחנו עצמנו.
האויב בפועל הוא אובדן עמוד השדרה של בני אדם בוגרים.
הילדותיות שמתאפשרת כאג'נדה.
המשיחיות שמשתלטת על מרכזי התקשורת.
הקרבנות שמבקשים לשלוט בנו.

שנאת חינם ניצחה אותנו.
אין חדש תחת השמש.

במלחמה כבר הפסדנו.
אנחנו יכולים להתחמש בכל תחכום אפשרי.
ונמשיך להפסיד.

דרך ארץ קדמה לתורה,
וכשאין דרך ארץ לא יכולה להיות תורה.
אנחנו מסכימים לרמיסת דרך הארץ תחת מגפי הצורר הדתי, המשיחי, הפנאטי, שמרשה לעצמו להצדיק מוות הרג וכפייה בשם איזשהו אלוהים.

במלחמה כבר הפסדנו.
שננצח בשלום?

תודות.








יום שישי, 9 בדצמבר 2016

פייסבוק מטרידים אותי.

פייסבוק מטרידים אותי.
זה מטריד.
כי אני משותק.
ופייסבוק חושבים שאני מסכים.
אבל אני משותק מבהלה.
אני לא רוצה ופייסבוק חודר.
שם לי פרסומת במסווה של
אולי אני רוצה לפרסם מודעה זו.
אני לא. ואני לא יכול להגיד לא שאני לא.

פייסבוק ממש חודר לי
ואני משותק.
ופייסבוק ממש בטוח שאני מסכים.
אבל אני לא.


ויום יבוא.
בו אשתחרר.

לא, לא אתבע אף אחד.
כי בית המשפט לא נועד לעשות צדק.
אי אפשר לעשות צדק.
הצדק הוא ההצדקה למתרחש.
הניסיון לתקן עוול או להצביע עליו
הוא החסד המקיף.
החסד המקיף לא בא חשבון עם אף אחד.


זה לא צודק.
זה לא צודק שילדים מוזנחים אל גורלם,
בו יושבים כאלה שחושבים שיש כאן איזו הסכמה.
אין.
הם משותקים הילדים.
הם משתוקקים ואסור.
נזרקים אל אומנה חסרת בגרות, מבוגרים ומטפלות ילדותיים שרובם הגדול ורובן הגדולה (בשביל הפמיניסטיות) חווים בלבול עצום, ערבול של רגשות הנמשלים כולם לאהבה ופחד.
ואליו תשוקתך והוא ימשול בך, ואל האהבה תשוקתך והפחד מושל בך.


אל שם נזרקים הילדים,
אל הסוהר והסוהרת המבוהלים,
המוזנחים, הבודדים,
המאמינים שזה הכל בחוץ.
כי מבחוץ חדרו אליהם בכוח
והם  היו משותקים.
ועכשיו הם החודרים.
ועכשיו הם המסכימים.

---

די.
אמרתי לה די. מספיק להלקות את עצמך.
הניחי לך מעט מנוחה. מגיע לך.
די.

---

בזמנו הגדיר אחד האדם את המונח 'מוכה חסד',
לימים נכנס אותו אחד האדם ל'תענית הודיה'.
---
תודות






שאפו לבנטיהו ולשקדיהו

אפשר שזה ייראה קצת מוזר.
אבל שאפו לבנטיהו ולשקדיהו ולמחנה הימין הקיצוני, המשיחי.
מחאו כף לסמוטריץ' וליוגב ולדי ניין ולמיין קאמף.

הריעו למנהיג הבלתי מעורער, הבובה ביבי או הביבי בובה שתלוי מהיכן מסתכלים שהבובה ביבי רוקדת לצלילי הבנטיהו סמוטריצ'יהו וכן הלאה... בעוד הביבי בובה מחולל לצלילי חליל בנו והשררה שהיא כידוע אמנו נותנת בראש.

הריעו למחנה הימין.
כמעט ארבעים שנה השלטון בידיכם, ארבעים בגדול, בלי להיכנס לכמה שנות פרס ורבין שלא ממש הפריעו, ואם הפריעו – סולקו, לא בתקשורת. בפועל.

ארבעים שנה היה צריך לחכות לפה גדול רגב ולזחוח הבערות שהוא הוא הנותן ונוער בקולו את תפילת החזן והאורן מט ליפול מהבושה.

ארבעים שנה לגיוס עיתונאים נבערים מדעת, ילדותיים, מעריצים עריצים ומקשקשים ללא הרף.

נותרו שניים שלושה עיתונאים. יטופלו?

ארבעים שנות מאבקים פנימיים וחוסר אחדות, ללא עמוד שדרה אלא רק שנאה כמכנה משותף. שנאת ערבים, שנאת זרים שנאת השמאל.

סוף סוף אתם עושים את מה שאתם טוענים שנכון לעשות. כובשים את הארץ ומביאים גאולה פשיסטית לעם הדפוק והטיפש הזה.

בית המשפט העליון? רק הקדוש ברוך הוא פוסק, ואנחנו נגיד לכם מה הוא פוסק. ושלא תעיזו להתערב – כה אמר הסמוטריץ' לשופטים.

ממלכתיות? קשקוש, קיסרות!
לאשת ראש הממשלה יש סמכויות להטיל עליו מורא והעם שותק ובוחר בפסיכולוגית שעובדת בשידור הציבורי. שוב ושוב.

דמוקרטיה? עוד רגע ותקבלו גם שאפו על השתנה בקשת על בית המשפט העליון, והממשלה שופטת מחוקקת ומושלת והעם מריע.

קדימה, תבצעו.

אחד האדם שוקל לבקש מקלט מדיני בקנדה או משו כזה.
אז אם אפשר להזדרז עם הפאשיזם.
יהיה נהדר.

כל הכבוד לימין, לבן ימין, בובה של ביבי ביבי של בובה.

---

כן, בניכר.
כשהבית יהודי והזין יהודי,
בניכר.

תודות



יום שישי, 2 בדצמבר 2016

תולדות

"אני רציתי להגיד לכם שאני חושב שנעשה עוול לטלי.
אני חושב שצריך לספר לה מה קורה במשפחה הזו, לספר לה את כל הפרטים,
למה אני הייתי צריך לשמוע שאתה התגרשת אבא רק כשהייתי בן שתים עשרה?
אז אני החלטתי שטלי לא תגדל ככה. היא כבר תכף בת שבע ואין לה מושג.
ואני רוצה להגיד לכם באופן חד משמעי שאם אתם לא תספרו לה. אני אספר לה.
ואני לא מתווכח על זה".

כך החצפתי פני אל אבי ואל אשתו השניה,
אמה של אחותי הקטנה שהיתה קרן אור בחיי,
שהיתה שלי.
אחות שלי.

---

הייתי בן שש עשרה וזה נאמר כשבאתי לסופשבוע
מהפנימיה הצבאית תל אביב.
לבוש תחפושת של חיל.
איש צעיר. שובר באחת את הסכם השתיקה.
ללא חת. בלי פחד.
שזה היה מאוד יוצא דופן.

---

בערוב ימיו, ממש לפני שהלך לעולמו,
בשיחה בארבע עיניים,
ציין בפני אבי תכונה אחת שמצא בי ראויה.
"הנך אמיץ מאין כמוך" אמר לי.
ובמלה אחת הפך את טיפשותי המרהיבה על פניה.

---

פטרו אותי במשיכת כתף.
הבטיחו שיסבירו לה לאחותי את סבך הקשרים המשפחתיים,
גרוש ואלמנה, יתומים, חצאי אחים.
שתיקה ומדלית כבוד עם ארון זכרון.

ולהם, השניים, אבי ואשתו ניצולי השואה,
שתיקה יפה לשגעון.

---

עברה יותר משנה כשנפל אסימון שלא בוצע.
לא ספרו לה כלום.

ונפתחה שיחה.
ילדה בת שמונה לערך ובחור בן שבע עשרה לערך משוחחים
והוא מספר לה שהוא בכלל מאמא אחרת,
ושאר האחרים בכלל מאבא אחר

וכך מצוייר החורש שמרכיב את המשפחה שלנו לפניה, נפרש.

והיא לא מופתעת אלא מסתקרנת ושותה הכל בצמא.

ומרצינה.

ואז עוברים לקדמת הבית ומשוחחים.
שיש להבין שבין השניים קריצה ודמיון בלתי נתפשים.

ומדוע נחרץ לשם אחד האדם והוא צעיר בימיו לדאוג לאלה -
לכשהבין שההטרדה והעוול של השתיקה והבריחה והנתק מכל ביטוי אישי,
שהבושה והאשמה מתלווה לגירושין ולאלמנות ולמציאות החיים היא המשך ישיר לזוועות,
אז הבין שלמרות שזה לחם חוקו שלו - לא מתאים כלל שאחותו הקטנה –תגדל גם כך הלאה.

אלא הדברים יהיו פרושים לפניה, ללא פירוש.
אלה תולדות.
אהובה.
אלה תולדות.

---
ומתוקף הנסיבות |נעלמתי מחיי 
הילדה המצחיקה
שאוהבת כל כך לצחוק ולהמציא ספורים ולדבר שעות
שאהובה כל כך -כשעזבתי את מחנה הריכוז המושלם בסביון,
אל בזבוז הזמן הנורא בצבא ההגנה,
ששם הלכתי על מנת למצוא עם מי אוכל להתגלגל
אל תגלית המשפחה המופלאה האפשרית.

וזו מתקיימת כבד מעל שלושה עשורים:
שכך, שבעה מופלאים אישיים ועוד שניים כבר בדור הבא,
שכך חיים בשבט בו העזרה ההדדית לא רק קיימת
אלא אפשרית.

וזה לא מעט.



תודות






יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

מה לעשות כדי לשפר את התקשורת שלי עם העולם?

                                                                                                                             
להדגיש את הקשב לטון בו הדברים נאמרים.
שם, באיך שהדברים נאמרים מבוטא המצב הרגשי של הדובר.
יחד עם זאת בקשב המתבקש יש להניח את הביקורת, הדעה והשיפוטיות בצד ולקבל שהרגשת האחר איננה ניתנת לוויכוח, כך הוא, הדובר מרגיש
. אם הדבר הגיוני או לא, נכון או לא, כך הוא מרגיש. וזה המפתח לתקשורת.
ההתייחסות להרגשת הדובר מתבקשת בעיקר. מתוך כך יש להקטין את המשקל לתוכן הדברים.

הילך הרוח של הדובר הוא הבסיס לתקשורת.
גם הילך הרוח של כל הנוכחים או המשתתפים בשיח או באירוע בו יש רצון לשפר תקשורת הוא הבסיס לתקשורת טובה.

---

הקשב הזה טוב שיתורגל כך  -
חוזר על מילות האחר בראשך, כהד.
על המילים ועל האופן בו זה נאמר, ממש, עם אותה אינטונציה וכן הלאה.. אפשר אפילו להעמיק ולנשום כמו האחר. לעמוד כמוהו, וממש להיכנס לנעליו, עד שחש את תחושתו – דרך גופך.

טוב להתאמן על הקשב הזה על ידי האזנה לשיחה של שניים אחרים, כך שלא אל המתרגל מופנים הדברים, אז ניתן ממש להיכנס לנעלי אחד הדוברים או יותר.
כאשר משתכלל הקשב הזה אפשר לחוש את הילך הרוח של יותר מדמות אחת.
ראיית הילך הרוח של האחר דרך רוח הדברים - היא התמקדות באופן בו הם נאמרים, מושרים, נשרקים דרך מיתרי הקול; בשירה; ביבבה; בצעקה; בחיוך; בשלווה וכן הלאה...

אין הדברים פשוטים כאשר הדעה האישית מתערבת.
הנחת הדעת בצד, תניח את הדעת, כך שבאמצעות הקשב לאדם עצמו, תקשורת זורמת, יעילה ומאזנת
אפשרית בהחלט.

וכשתגדיל לתרגל, תוכל להקשיב אל רוח הדברים

הנושבת מפיך.
שזה כלי תקשורת עצמית.
שלא יסולא בפז
.

יום שני, 17 באוקטובר 2016

על כפייה ואכפתיות

                                                                                                                                                           
כפייה נסבלת כאשר היא עולה מתוך צו ההגנה ההורי
המתפרש אל ובאמצעות האכפתיות.
כאשר מתוך אכפתיות נכפה על הילד לא לרוץ לכביש,
הדבר לא רק שנסבל אלא שאפילו מתבקש.

כאשר הכפייה מתהדרת שבאה בשירות האכפתיות,
המבחן לכשרותה המעשית הוא האם היא נכנסת
אל שערים בהם האחריות המלאה כבר אצל הילד.
שם, אכפתיות בדבר איך הילד מתמודד עם נושא מסוים,
שכולו באחריותו, עשויה להכשיר כפיית עזרה,
בעוד מה שדרוש לו לילד זה תסכול דווקא.

וטוב לעיין בפסקה הזו שוב ושוב.
שכן ההסכמה לכפייה – שהתקבלה באיומי אקדח פסיכולוגי -
היא אחד משורשי הבלבול הגדול שבו הורים נמצאים.

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

איך הילד ילמד לשרוד?

חל"ב (חינוך ולימוד ביתי)


איך הילד ילמד לשרוד? איך הוא יתמודד עם החיים?
ואיך אנחנו, ההורים, מתמודדים עם החיים? כיצד אנחנו שורדים?
לפלא יכול להיות הדבר כיצד הצלחנו לשרוד בתוך מערכת הכפייה והאילוף.
בתוך מערכת שלא רק שלא הניחה לנו כלים לחיים, אלא בעיקר כפתה עלינו
את הרעיון שיש למישהו חיצוני - זכות להכתיב לנו מה נכון לנו, מה עלינו לעשות
ומה לא.
מה ללמוד. ומה לא.
איך ללמוד. ואיך לא.
מתי ללמוד. ומתי לא.
עם מי להיות. ועם מי לא.
היכן להיות. והיכן לא.
ובעיקר כפתה עלינו המערכת את האמונה הצינית שכל זה לטובתנו. יהיה לטובתנו.
שעבוד ההווה למען עתיד. שטות מפוארת למדי. טריקית.
ודאי שזה לא היה לטובתנו אז, כאשר היינו ילדים,
זה לא לטובתנו אפילו היום.
כאשר אנו מבוגרים.
אנו המבוגרים שגדלו במכלאות החשיבה והשבי
מבלי כל התחשבות בטובתנו אנו - הילדים.
אף לא תשומת לב זעירה.

לפלא יכול להיות הדבר, אך אינו לפלא באמת.
שכן לא שרדנו. נפשנו פצועה.
עברנו אינוס מתמשך, תודעתי, רעיוני, חשיבתי ופיזי.
שטיפת מוח של מחנה השבי שמוקיע מתוכו כל היבט של חירות.

לכן אנחנו מודאגים כל כך, לכן איננו מרשים לעצמנו את הביטוי העצמי.
איבדנו את חוש ההבחנה והאבחנה לטובת בקורת ושיפוטיות.
חוש הכוון שלנו איבד את הצפון, המצפון התקלקל לנו.
אנחנו אשמים ולא לוקחים אחריות.
איננו רואים מה בין עיקר  לטפל – בין מזין לתפל.

ובעיקר איננו רואים את טובת הילד שזכינו להיות שלו.
מסנוורים מהמראה שהוא שם לנו הילד,
אנו עסוקים בעיקר בעצמנו,
אנחנו חיים בעידן נרקיסיסטי. זה מתלבש לנו יופי.

וכאשר אנו שואלים את השאלה הזו,
של איך יתמודד עם החיים,
איך ישרוד הילד,
זה לא מתוך דאגה שמא לא ישרוד, שמא לא יתמודד עם החיים,
זה מתוך חרדה שהילד הזה ילך בדרכו מבלי להסכים לכפיה.
זה מתוך חרדה שהילד הזה עשוי לקום וללכת, לקחת אחריות על חייו
ולמורת רוחנו לחיות באופן שנראה לנו מופקר, שונה, יוצא דופן (לא דווקא סביב מחוזות ההצלחה המדופלמת והמפונפנת), שיצא כנגד מוסכמות החברה.
ומי שדואג בתוכנו זה אמונת ההמון – שההמון והחברה מודאגים
שמא יצביע הילד על ערומו של המלך, ולכשיגדל עשוי להיות חריג, שונה.
ואז, איך ניראה אנחנו בחברה שבה אנו חיים?
אנו עשויים להיכשל מלהמשיך את המורשת על פיה
כל מערכת האימה והטרור – הם לטובת הילד.

הדאגה היא לא לילד. היא לנו.
שהדואג – לעצמו דואג.


במילים אחרות:
ילד שגדל במערכת אכפתית ואוהבת ישרוד את החיים באופן מובן מאליו,
הוא ידע להימלט מנחש ולגדל ירקות, הוא ידע לאהוב ולהיות נאהב,
הוא ידע לשמוח ולהיות עצוב, לשחק וליצור, סקרנותו לא תכבה ונרו לא יכבה.
הוא יתמודד עם החיים במידת האושר האפשרי: האישור הפנימי, העצמי, להיותו ראוי
לכל הטוב שבעולם - מבלי להיות תלוי במידות חיצוניות; במחיאת כפיים; או בגדי שרד.


"האם זה מתאים לכל אחד?"
לא.
לא מתאים למי שהעניין אינו בוער בעצמותיו.
לא מתאים לכל מי שמאמין בסדר החברתי הרווח. אנשי מוסכמות.
לא מתאים למי שאינו מסכים לעשות שינוי רדיקלי במובן של שורשי וקיצוני ולחזור אל הזכות שיש לנו כהורים למלא את חובתנו ולדאוג לתנאים האופטימאליים לילד, כשטובתו של הילד עומדת בראש סולם העדיפויות כקו מנחה.
טובתו של הילד לא מדברת על כך שתמיד יהיה לו קל בחיים, וייחסכו לו תסכולים,
אלה יהיו בכל מקרה, טובתו מדברת על החירות לחיות כמי שהוא,
לבטא את עצמו ולהיות מוקף בתנאים המתאימים לו ביותר באווירה משפחתית אוהדת.

השינוי המתחייב על מנת להגיע לשם הוא שינוי תודעתי, רעיוני, חשיבתי ופיזי.
עלינו לשטוף את מוחנו מתפיסת מחנה השבי שמוקיע מתוכו כל היבט של חירות
וללמוד מחדש את חירותנו.
מי שלא מתאים לו כל זה. חל"ב לא מתאים לו והוא לא מתאים לחל"ב.

---

ההוצאה ממסגרת אל חל"ב לעומת חל"ב מהתחלה

כאשר משפחה יוצאת אל דרך החינוך הביתי היא משתנה.
אותה משפחה הופכת לאחרת.
לא חשוב אם לפני כן היו במערכות חינוך קודמות או לא.
כפי שכל ילד שנוסף למשפחה משנה אותה.
התחנות שבדרך רלוונטיות היות וכרכרת המשפחה
הנהוגה בידי ההורים שהם גם הסוסים המושכים
מביאה בסופו של יום כל אחד מבני המשפחה אל יעדיו.
לפחות כשאיפה.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

למה לתקן את מה שלא מקולקל?

הייתי  כותב לשר החינוך. 
אבל החינוך סר אל מרות מכוח 
לא מתוך מופת או שירות אל טובת הילד.

הייתי כותב לממונה על ההגבלים
שיגביל במקצת את טמטום החושים
אבל הממונה סר אל היעדר החושים. 

לכן אכתוב כאחד האדם
אל ההורה האחד אל האורה האחת
לאמור הסכיתו אל האיש הזה

אשר כל שניתן לו
זו חירות. 

מעולם לא לימדו אותו לנגן
אלא לבדו.  מתוך חיקוי של נגן מופלא 
אחר.
ושיכלל עוד ועוד. 


בתשע וחצי אצבעות הוא מפלרטט
(זרת ימין לא ממש בשליטה) מפלרטט
עם החליל והאוזן לא שבעה


כעשרים שנה מאוחר יותר לערך
תגלה לו בתו שאינו מנגן כמקובל. 

עניין של איצבוע. 
אז הוא מתקן. וממשיך לנגן. 

---

מוכשר ללא ספק. 
אך לא מבחוץ.  לא מלמעלה.
רק מתוך עצמו. 


---

שחררו את הילדים. 
שחררו את עצמכם. 
הניחו לילדים
תנוחי אמא תנוח אבא 

הילדים הרי כל כך מופלאים.  מעצמם. 
למה לתקן את מה שלא מקולקל?

האזינו.  מענג. 


יום רביעי, 14 בספטמבר 2016

כזבים. כזבי כזבים.

טיפשות, איוולת זורמות בנהרות הקרבן העצמי
על מנת שזה ימשיך להתקיים.
מה טעם יש במשיכת גלי הנהר לגדותיו
אל מקום בו המוות מובטח והחיים מתקיימים מאליהם.

כמה בורות ופחד יש בביעור כל רעיון של טוב וחסד
כמה קטנות מוחין יש בהגיון הצרוף
כמה טמטום חושים מונהג על ידי הפחד. החרדה.

---

מאמין אחד האדם בכל לבו -
למרות שלא הלב הוא המאמין.
בכל לבו ביפי החיים בהווה.
כאן. עכשיו. כשנכדה מצחקקת אליו
ועיניה שחורות ועולמה קסום.

אמונה זה עניין חשוב.
עשרות מונים חשובה הידיעה.
הידיעה שהאמונה היא חלק בלתי נפרד
ממנגנון הנפש בהיותה נדרשת להאמין
שהיא קיימת ולו מתוקף מותה המובטח.

מותה שיתרחש עם הסתלקות
אותו זיק של נשמת הבריאה
בה רבים כופרים בהתייחסות לאלוהיהם.

הידיעה היא אותו מקום מובן מאליו, עליו אין עוררין.
אותו מקום שספק לא מצליח להכות בו שורש.

ואז ניתן לה לנפש להיוולד אל תוך גופה.
ולהתרווח שם. מתוך הקשבה. מתוך שתוף פעולה.
מתוך שייכות. גם לחומר. גם לרוח. גם לאש.

אשליית קיומה של הנפש כל כך מוצלחת
שהיא משתלבת בתוך עולמות רבים,
מתוך תפיסה ייחודית.
וכל תפיסה ייחודית – מרתקת.

---

כמה זעם נדרש היה להישפך באוויר.
כמה כעס ומתח ואלימות נתבקשו
לשחוט להרוג ולחסל לאורך השנים.

כמה השכיל העדר להזיז את ההורגים להיות שוליים.
שוליים יעילים מבחינת ממלכת הפחד לכאורה,
שכן אלה, ההורגים והמבקשים לשלוט באחר,
בפועל נדחקים הצידה. אל הכותרת בעתון.
והעתון הוא כזבים. כזבי כזבים.

אט אט. העדר יורק את זה ממנו.
גם כלכלית. גם מדינית. גם אישית. גם תרבותית.
הכל מתיישר מאליו.

אשליית היכולת להשתלט על הזולת אם כך
מתחילה להימוג גם ביחסי העבודה.
גם ביחסי היא והוא או הוא והוא או הם והם.
גם מבחינת ההרג המלחמתי.


עוד יקרה שיקיא העדר מתוכו את השפוי והנבון.
ואלה, השפוי והנבון עשויים לגלות שהיו אך ורק
פרשים פשוטים בצבא התפישה המאמינה
שזכותה לשלוט באחר.
מטעם האל. מטעם עצמם. מטעם המדע.
מטעם הרפואה. מטעם החברה.
מטעם היותם קרבן.

---

אט אט זה נגמר. ראו את זה. זה נגמר.
והמחליטים בצמתים. מתבלבלים.
העדר לא מסכים עוד.
ומנהיגיו נאלצים להקשיב ולשרת.

---

זמנים טובים.
יהיה קשה.
יהיה אושר גדול.
כבר. התבוננו סביב.

---

וכל זה לא נוגע לך בלב כמו
מילות מספר על מקרה שקרה,
בו יש קרבן ראוי להיפתח אליו
ולהעלות את אשליית הצדק

זו דרכו של עולם
וזה דבר אחד 1 האדם.


יום שני, 12 בספטמבר 2016

פָּרְק הירדן 2016

טקס שבטי מביא את אחד האדם
אל פָּרְק הירדן
וזה מעין סכום פנימי אישי
שמתבקש להמציא עצמו אל מילים -


חיבור
אל האדמה, אל המים, אל קולות הילדים.
אל רקיעת הכוכבים בשמיים.
גאות ושפל ירחיים מחמיאים
אל פתיחת הנשימה
אל פעימת החיים.
אל הפריון המובטח
אל מלאות
אל ההתחדשות שבאין.


רוח הדברים
בין המילים, בין המעשים, בין הקנים.
רוח הדברים נושבת על פני אדמה ומים.
ורוח הדברים מנשב.

והפה הדובר והפה המקשיב,
והפה הנפער אל גלי ההרמוניה
בין דומם צומח וחי.

חברותא
התכנסויות שבטיות לפענוח חלומות של אחרים.
הרבה אלוהים. הרבה אין אלוהים.
השיבה הביתה על פני התשובה הביתה.

מוות
בצד הדרך, על יד המים,
נראה מקום טוב למות בו
בדיוק כמו כל מקום אחר.
אפילו עכשיו.
ויש נתפשים בחכה למות בדיוק כאן.
ממש עכשיו.

הארה
כאשר אדם מתבונן סביבו בהתבוננות מלאה,
כאשר אדם רואה את אינספור הגוונים והצבעים
כאשר אחד האדם מתבונן היטב
הכל מקבל הילת יפי הבריאה.
הארה. זו הארה.

האצלה
כאשר מצביע על הילת יפי הבריאה.
עשוי אחד אדם נוסף לראות טוב.
מי האיש החפץ חיים
פיו מקשיב אל קולות הילדים.

יום שישי, 19 באוגוסט 2016

אגורה

שכן היה לי
ישראל בן צבי 
צועד בקר בקר על השביל, על המישור, 
מתרגל את צעידת חייו 
באפודה או ווסט סרוג גם בימי הקיץ.

"אתה הרי תלמיד חכם" היה מאיר פניו אלי,
והיינו משוחחים על הרגשות ועל מזג האוויר
עניין מיוחד היה לו בדבר השאלה 
"האם כאשר אני צועד – גופי ישר?"
ולא היה. 
אבל אמרתי שכן.

פעם כאשר דרשתי בשלומו, 

סיפר על מיחושי מעיים באשמורת השלישית
ומאז היינו שוחקים אז על איך הרגישה האשמורת השלישית דהיום.

ונפרדנו במבט,
עת כבר בקושי הילך
ואגנו כבר מחורר מסרטן ועדיין לא ידע.

ורציתי לבוא להיפרד בעת גסיסתו הקצרה 
ולא צלח בידי ולא ידעתי למה ולא באתי 
ונקבר.
וביתו עומד גלמוד ויתום.

ובאו בנו ובתו ובאה גם נכדתו ופינו הדברים 
והבית נותר יתום ועירום.

הנה באה לפתחי משימת חידוש דירתו, 
וכל מה שנמצא לי מעזבונו הם שלושה פריטים – 
כסא של פעם עשוי עץ וריפודו אפור, 
טבלת פעילות מוסדות הקיבוץ דאז
ואגורה

כאשר אתה צובע ביתי של אדם שהלך לעולמו  
בכל פעם שאתה עוקר מדף 
או צובע בלבן צלליות אד התמונות
שהיו על הקיר, 

הנך מצפין זכרונות לעמעומם.

ורוחו של ישראל נוכחת ומסכימה,
וביתו נפרד, כתליו ומשקופיו, ארונות בגדיו 

מטבחו ומקלחת באבחת צביעה 
מהורהר מהנהן מתבונן 
ומהדהדת אלי אמירתו 
"שאינך מקריא לקהל אלא קורא".

וכשנגמרה העבודה הזו נפרדנו 
גם הבית וגם אחד האדם העניו הזה,
ועולה התודה על היותו ומותו 

של איש צנוע שלא בקש דבר
הדרת ענוותו מאירה את החיים, 
נפשו אצילה ושפתו נקיה,
ונשמתו עדן.







יום ראשון, 14 באוגוסט 2016

והאדם אדם

אני מבקשת שני ליטר אושר
קורטוב של חסד כטיפה בים
מעט הסכמה אל תנועת אגן

אני מבקשת לבנת ירח של בוקר
אני מבקשת אחר נשימת הפעוט
וחרחורי המושך עוד רגע טרם מות

אני מבקשת כביש מהיר ללא תזוזה
ואותך אני מבקשת לרגע הקשב
תתחשב

כן, זו אני הפונה אצלך ועולה תוכך
זו אני שמבקשת לומר לך איך
שני ליטר אושר הם תנועת טיפה בים

זה ספור חייך ותולדות מותך
מאיר הרקיע אפלת חושך חוסך

והברק הוא אד והאדם אדם

ומותר להרוג

מה מביא אדם אל המרחק העצום מידיעת החסד?

מה גורמים מתגרמים גרמי שמיים לאמור כוכבים שבחוץ.

להיות לפחד כל כך עצום מהאפשרות שהכל שלום,
הכל הסכמה, גם התסכול ואי ההסכמה.

והפחד מרחיק אדם מעצמו עד כדי כך
שהוא נכון לאחוז בנשק.
כאן זה מתחיל.

כשהחיים יוצאים נגד החיים.
כשמלחמת החורמה של האדם באדם,
של טריטוריית חשיבות וכבוד.
של תרבות הפערים.

ומותר להרוג ומותר ומותר להרוג.

עד כדי כך אדם בורח מעצמו
שאסור ואסור לאהוב ומותר ומותר ליהרג ולהרוג.

וידיעת החסד אומרת מעצמה
את החיים
ואת המוות.
שהמת החי ההורג הורג את החי ומת.

והצודק המת שכופה על הפעוט.

ועל הילד.


---

אבל זה לא באמת.
שהחסד גלוי.

וכל פרפורי הגסיסה של שלטון האצולה,
באים לידי ביטוי.

שאם אינך מציב אל מול הצודק, צודק אחר,

אין לו זכות קיום.
שגם הצדק תלוי באי הצדק.

והחסד פורט מרבדי שדות השלח בואכה מזבח הקורבנות.

ואלה, באים. מרוחקים עד כדי כך.
מעצמם.

ו
אחד 1 האדם



יום שבת, 13 באוגוסט 2016

גדלנו בשבי


אנחנו עצמנו, משולים כולנו, לחיות שגודלו בשבי.
ההנחה הזו, או הידיעה הזו, מאפשרת התבוננות נוספת על כל נושא החינוך: שהפתח האמיתי לחירות הוא הילדים האלה שמלמדים אותנו את החירות והאומץ להיות לאנשים חופשיים.

שאנחנו איננו יודעים אלא על פי תחושות הבטן שלנו, ואילו הם, הקטנים, הם שמאשרים לנו בכל פעם מחדש את הכוון הנכון העולה מאליו. אותו כוון של חירות ורצון חופשי.
אלה הקטנים, אשר הרחבנו להם את הכלוב של חייהם אל מעבר לכפייה מתמשכת באוירת שבי - מה שחווינו בעצמנו - וגבולות המתחם המותר בעבורם, אינם נראים או מורגשים.

שכן אין גבול לאהבה, כשמתחם החיים: הבית והמשפחה, מהווה מסגרת טבעית לצמיחתם כבני אדם.

מסגרת טבעית זו אם כך מאפשרת את אותו קיום בהווה, שכן אותם חיים בשבי אשר נראים כל כך נוחים ופשוטים, בפועל הם-הם אשר מרחיקים את החיים מכאן ומעכשיו.

שאותם חיים בשבי מונחים על ידי דאגה.
זו הנובעת כביכול מנסיון העבר - הרווי בחיים בשבי, ומופנית תדיר לעתיד - הנראה כספון בשבי.

ומכאן, כאשר יוצא עכבר השדה לחפש אחר מזונו, קופץ מולו עכבר הבית ומסביר לו עד כמה מסוכן בחוץ, ואיך שם בשדה אין לו את הבטחון שיש בבית. 


זאת, כשעכבר השדה מתבונן בעכבר הבית בתמהון, ואיננו מבין כיצד זה מוכן לוותר על החופש ותחושת החירות הנובעים מחיי השדה - אלה המתמקדים בהווה, ואינם נגררים לדאגות לעתיד או להתרפסות על העבר.

ואלה הילדים, מעלים בכל פעם מחדש את מדרגת החירות לבחינה מחודשת אצלנו.
שהחיים בשבי הותירו צלקות.
ורק המורים האלה, הילדים האלה, המלמדים חירות ועצמאות וחופש, עשויים לרפא את אותה רגישות שמתרגשת באותן צלקות.

שאז, הופכות הצלקות שמעכירות את מראינו או שמציקות ברמת התחושה - לעדות לגבורה.

גבורת רוח האדם, זו המפעפעת בכולנו, אלה ששבויים, ואלה שפורצים את מחסומי השבי, אלה המאפשרים להמון את אשליית השבי או את הרצון להישאר שם, ואלה שהרימו את ראשם אל מעל העדר וראו את האפשרויות הגלומות בהשתייכות לעדר, תוך ביטוי עצמי של הרוח - מתוך אותה תחושה של חירות.

מכך, שבכל מקרה, ובכל דרך, גם אצל המצדדים בשבי (לו מתוך שאינם יודעים שהחירות באמת קיימת) עולה רוח האדם, ומנציחה את חסד התקיימות העולם הזה, כשהיא איננה ניתנת לשליטה.

ומכאן, נמצאת החברה האנושית מאפשרת תמיד לכמה מפניה - לחוות את אותה חירות.

ואנו, המחנכים בבית - לקחנו לעצמנו את שרביט איפשור החירות - גם לעצמנו - דרך חינוך ילדינו.





 ובאדיבותם.


צללית


באולימפיאדת האושר לא ההישג הוא המחסיר
פעימותיים
לא השבח הוא המאשר את שלמות האדמה
שבאדם
בראי המראה המבט בגובה העיניים בגובה
האַיִן
והחירות היא צללית ילד מקפץ חול שפת
הים


יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

להרוג ולהיהרג

אז ככה זה הולך.
בגיל ינקות אנו מגייסים את הפעוטות לצבא ההגנה לישראל במסווה של "חינוך" בתואנות שווא כלפי הורים ש"לא יכולים להתפרנס אם אחד ההורים בבית".
ואז, כשאלה מגיעים לגיל שמונה עשרה, הם כבר מסכימים להרוג ולהיהרג, ואפילו מוכנים להילחם על זכותם זו, "להחזיר למדינה" זו שהשקיעה משאבים וחוקי נאצה על מנת לסגור אותם מאחורי מכלאות הסורגים והחשיבה.


אז, האומללים שמתגייסים להיות חיילים קרביים, כלומר להרוג בפועל, להיהרג בפועל - בתאונות או בלוחמה מטופשת שכולה למען הגנרלים והמנהיגים לכאורה (שערו בנפשכם - ילדים נהרגים למען הבן-ימין), מסיימים את השירות הסדיר (זה בסדר רובם יהיו נלהבים לבוא למילואים, לחברותא ולמען הדגל והגרב, כוכבנית הכפיים - שמייצרת כותרות כמו שפרות מייצרות פרש), ואז חלקם הולכים לטיפול פסיכולוגי שברובהו אינו יעיל שכן תומך בכל ההילך העקום הזה מתחילתו ועד סופו, חלקם נוסעים להודו ודופקים את הראש, שם בית חב"ד אוסף את הנפלטים לחיקו וחלק מאלה יהיו לרבנים גדולים בתרבות האשליה המשיחית, וחלקם חוזר לארץ לאבא ואמא, ועכשיו יממנו להם לימודים מיותרים שעיקרם טיפשות וחיזוק אג'נדת הטירוף.


ולמען שנבין לעומקו של עניין, החיל הגיבור והאומלל שמוציא להורג כי זו הנורמה - ומוגש לתקשורת כשעיר לעזאזל על ידי צבא ההוצאה להורג - יהיה זכאי ללימודים על חשבון המדינה.


והוא יהיה יופי של עורך דין.


ואולי אפילו שופט.